top of page

האם אני כאן והעולם שם בחוץ?

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום"


נדמה שהטלת ספק בעצם קיומי היא אבסורדית: הרי אני חווה את עצמי בכל רגע של ערות כמרכז של פעולות, כגבול, כביוגרפיה, כאוסף עצום של זיכרונות, כזהות מובחנת, נפרדת מזהותם של אחרים. אני חווה תחושה מתמדת של לכידות או שליטה, שבלעדיה לא הייתי יכול לשרוד– איך הייתי חוצה רחוב סואן מבלי להידרס אם לא הייתי ישות שדואגת לעצמה? זוהי תחושה מתמשכת אשר נדמה שמנהלת אותנו לאורך כל שעות הערות, ואפילו בזמן השינה, ונדמה שהיא עובדה שאין עליה עוררין, הנוכחת במשך כל חיינו.

עם זאת, מספר סוגיות מעמידות את התחושה הזו בספק:

ראשית, העצמי הוא המקור לרוב הכאב והסבל בחיינו. ה"אני" הוא זה שחש מדוכא או משועמם וצריך לספק את מאווייו ולהימנע מדברים שאינו אוהב יומם וליל. ה"אני" הוא זה שפוחד ממוות, מתעייה, מהשפלה, מחוסר אונים ומחוסר שייכות– כל אלה הם סוגים שונים של מוות עבור האגו. ה"אני" הוא זה שמתרוצץ, עסוק, לא מאוזן, כועס, מאוכזב, בודד, נכשל ומרגיש חולה. כל הקונפליקטים מבוססים על ה"עצמי", שבמקורו הוא מנגנון שנועד להגן על הגוף אך בסופו של דבר הוא מגן בעיקר על עצמו. כל איום שנשקף למשאבים, לדעות,לרעיונות ולגבולות שלי, כל אתגר שניצב בפניי או בפני משפחתי, עמי, בני דתי או הקבוצה הפוליטית שלי, יכולים לגרום ל"עצמי" ,שחווה בעלות ושייכות, לחוש מאוים ולפעול באלימות. ה"אני" האישי והקבוצתי הזה חווה כל סבל אנושי, ולעתים קרובות גורם לו, כך שנראה שקיומו אינו מועיל לנו ביותר.

שנית, כשאנחנו בוחנות את ה"אני" אנו מגלות שהוא אינו עקבי. הוא משתנה כל הזמן. נדמה לנו שקיים חוט מקשר שעליו מושחלים חרוזי החוויות היומיומיות שלנו; אך האם אנחנו באמת מי שהיינו בגיל שלוש, כאשר צולמה התמונה הקטנה התלויה על הקיר? האם אני זהה למי שהייתי אתמול? האם אני עדיין אני אם שכחתי מי אני בגלל מחלת האלצהיימר? מי אני כשאני נרדמת, משתכרת או מתאהבת? איפה נמצאת הישות המרכזית הזאת, ששולטת בחיינו ואף הורסת אותם לעתים תכופות? האם אנחנו יכולות להצביע עליה, לראות אותה, להחזיק בה? האם אנחנו יכולות לזהוֹת את הזהוּת שלנו?

ההשקפה הבודהיסטית, בדומה להשקפות פסיכולוגיות ופילוסופיות מערביות, רואה את ה"עצמי" כתהליך ולא כדבר. תחושת הזהות היא תגובה דינמית בתודעה, שנוצרת ומשתנה כל הזמן;תגובה לא מודעת ואוטומטית שהמודעות לא מסוגלת להבחין בה. אנחנו לא רואות את התהליך הזה כשהוא מתרחש ולכן אנו מאמינות בקיומו של "אני" מוצק ועקבי.

איך זה קרה? איך הגענו למצב הזה? איך העצמי גדל והשתלט עלינו? כשאני מתבונן בנכדיי הצעירים אני רואה שהם מתחילים את חייהם ללא תחושת עצמיות; הילד הוא אחד עם העולם. הם בוכים כשהם רעבים, אך אינם נעלבים מכך שלא קיבלו את החלב בזמן. בתודעה שלהם אין "אני". אך כאשר הילד גדל הוא הופך ל"עצמי" והעולם הופך לחיצוני לו. זהו תהליך של נסיגה והיפרדות, של יצירת האחר (othering). אנחנו לא יכולים לומר לילד "עצור! תיזהר! אל תיסוג לתוך העצמי!" זה בלתי אפשרי, ולא כדאי לעשות זאת. כפי שאנו זקוקים לגוף בריא, כך אנו זקוקים גם לעצמי בריא. נוכל לשרוד רק אם נרגיש נינוחים עם קיומנו כ"מישהו". אך אנחנו יכולים לראות כיצד כאשר נוצר העצמי העולם הופך ל"אחר" והדברים מקבלים שם ומילות תואר. בעולם ישנם "אתה" ו"אני" וגם "הם", שנתפסים לרוב כאיום על ה"אני". אנו בונים חומת מגן בגלל הפחד שמתעורר מתוך הרצון להיות מישהו, להתקיים ולא להתפוגג בחזרה אל תוך העולם. אנחנו פוחדים ממוות כי אנחנו רגילים לראות את עצמנו כישויות נפרדות, אבל המוות הוא בסך הכול חזרה למקום שממנו הגענו.

כאשר אנו הופכות למישהי נוצרים'כאן' ו'שם', 'פנים' ו'חוץ',וכל שאר הגבולות הנלווים לתחושת העצמי. הם מושרשים עמוק בתודעתנו. כולנו בטוחות לחלוטין שהעור הוא הגבול של הגוף, אך אנו שוכחות שלמדנו זאת, שאין זו אמת מוחלטת. למעשה הגוף נחווה כקיים בעולם רק דרך התודעה. כל התחושות הגופניות, כולל הגבולות וכל מה שנכנס דרך החושים, נחוות בתודעה. התרגלתי להאמין שהגוף שלי מגיע עד לנקודה מסוימת, שהוא שייך לי ושגופים אחרים אינם שייכים לי; אך הגבולות ותפיסת השייכות או אי-השייכות מתקיימים בתודעה בלבד, לא במציאות הממשית.

אנחנו נתלים בעצמי שלנו כאילו חיינו תלויים בו, כי אנחנו מאמינים שחיינו אכן תלויים בו. אך למעשה אנחנו מהווים תשלובת של גוף חומרי יחד עם אלמנטים לא חומריים –מחשבות, תחושות, רגשות, תפיסות, זיכרונות, מצבי רוח וכן הלאה. כל חלקי התשלובת משתנים ללא הרף. אולם העצמי, שהוא בסך הכול אחד האלמנטים במכלול, רואה את עצמו כמנהיג, כשליט יחיד הראוי לקבל את כל התהילה או האשמה עבור המאמצים של כל יתר האלמנטים. בדומה לגזר שנתלה לפני עיניו של החמור, נדמה שהוא תמיד מוביל אותנו, למרות למעשה אין לו מושג לאן הוא הולך.

הנטייה החזקה של כל היצורים החיים ליצירת עצמי נקראת בסנסקריט בהאווה(Bhava),'התהוות'. היאחזות והיקשרות מניעות את ההתהוות ומתחזקות אותה. זה בולט ביותר כשאנחנו נאחזות בדמות שאנו רוצות להיות –מצליחנית, עשירה, אשת משפחה, אמא, אשת קריירה וכן הלאה. תהליך זהה, גם אם הוא פחות בולט, מתרחש כשאנחנו רוצות לא להיות משהו (Vibhava), לעצור ולרדת מרכבת החיים. זה קורה למשל כאשר אנחנו מדוכאות או רוצות לברוח מקושי, לכבות את עצמנו מול הטלוויזיה או בעזרת הסחות דעת אחרות,או כאשר אנחנו חשות שעמום ובדידות. כל סוג של היאחזות יאשר את תחושת ה"אני", אפילו ובמיוחד אם נקבל את הדבר שאנחנו רוצות. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הרצון באהבה ובכבוד, בתפקיד מסוים או בהשתייכות לקבוצה, למפלגה או לאומה. בילדותי לא ידעתי דבר על כדורגל כי בביתי לא הייתה טלוויזיה. הרגשתי חריג משום שנראה היה שכל שאר הילדים אוהדים קבוצה כלשהי. בחרתי קבוצה באקראי –Wolverhampton Wanderers, שכל מה שידעתי עליהם הוא שאהבתי את השם. התחלתי לעודד אותם כאילו אני יודע מי הם ואז הרגשתי שוב שאני מישהו. כשאנחנו נאחזות במשהו אנו נותנות לו קיום; התאווה שלנו להיות גורמת לנו להתהוות כ"מישהי". כך אנו הופכות לשחקניות הראשיות במחזה שלנו. אך אז מופיע סבל, באופן בלתי נמנע, משום שההיאחזות וההתהוות הללו הן הבניות שמגבילות את התודעה. המציאות החיצונית היא משתנה, בלתי יציבה ובסופו של דבר מתנפצת לרסיסים. החיים הם כמו מערבולת שמסחררת אותנו ואין בה אף לא דבר אחד שהוא יציב דיו כדי להחזיק אותנו. ה"עצמי" לא מסוגל לשרוד אפילו לרגע לפני שהוא נעלם ומתהווה מחדש. איננו יכולות להישען על שום כוח שיארגן את החיים כך שייתנו לנו את מה שאנחנו רוצות או יחסכו מאתנו דברים שאיננו רוצות. אף אחד לא יכול לנהל את ההצגה, ודאי שלא "עצמי", גם אם הוא נאחז באשליה שהכול בבעלותו ובשליטתו.

אם נבחן מקרוב את האופן בו ההתהוות מתרחשת בחוויה שלנו נראה שהיא מתחילה בחוויה חושית ישירה,למשל חוויה של ראייה או טעם. הרשמים החושיים מעוררים תגובה רגשית מיידית, שמובילה להתקרבות או להתרחקות ממקור החוויה. זהו הזרע הראשון של ההשתוקקות או הדחייה, למשל השתוקקות למכונית חדשה ויפה, לקרבתו של אדם יקר, למוצר המופיע בפרסומת, לחוויה של הצלחה, לריח או לטעם נעים; או סלידה מתחושה פיזית לא נעימה, מאדם אלים, או ממצב שמעורר בנו אי נוחות, מתחושת נחיתות או מזיכרון מכאיב. התגובה הרגשית מתחילה שרשרת מהירה של תגובות שנעות בנתיבים סלולים היטב בתודעה ובלב (סנקהרות) ומעמיקות אותם. תהליך זה מחזק את הנרטיבים והסיפורים שמהם מורכב זרם התודעה שלנו ומייצר צורך, השתוקקות והיאחזות המחזקים את זהותנו. כל זה קורה מהר מאוד ונדמה כי ההזדהות, כלומר האמונה שזה קורה "לי", היא חלק מתוכנת ההפעלה שלנו. נדמה שהאופן שבו נסללת כל סנקהרה, הוא בלתי נמנע:הקארמה, רשת הסיבתיות, מולידה בתודעה צימאון להגדיר את העולם וליצור זהות.

דוגמה מובהקת להתהוות היא הרצון הכפייתי לשפר את עצמנו. נדמה שהרצון לממש את הפוטנציאל שלנו ולהשיג מטרות מסוימות, כמו גם התחושה שיש לנו בעיות שדורשות פתרון ומרכיבים גופניים ונפשיים שעלינו לשפר, הם טבעיים. הבסיס למדע ולתרבות המערביים הוא תפיסת העולם היהודית-נוצרית, ובמיוחד הפרוטסטנטית, הטוענת שעל מנת לכבד את אלוהים בחיי היומיום עלינו למלא את חובותינו כיאות ולהשתפר באופן מתמיד. תפיסה זו הופכת אותנו ל"משגיחים" של הטבע. אנו מנסות לשלוט בו, לתקן ולאלף אותו במקום לשהות אתו באינטימיות. כדור הארץ נהרס בגלל ההתמכרות לצמיחה כלכלית. אנחנו שואבות ביטחון מהתפתחות ומשיפור ומרגישות שבלעדיהם לא הייתה לנו כל הנעה פנימית לפעולה. איך הייתי מצליח לקום בבוקר אם הייתי חש שהחיים הם בסדר כפי שהם ולא צריך לשנות דבר? אך ניתן גם להפוך את השאלה: איך אני יכול לקום בבוקר בשמחה אם ברקע נוכחת תמיד תחושה שמשהו לא בסדר? פעמים רבות אנו מכסות על תחושות כאלה באמצעות ביקור בפאב או תרופות נוגדות דיכאון. אך ישנה אפשרות אחרת. אנחנו יכולות לפעול באופן שיענה על צורך ספונטני שעולה, מתוך חדווה, הרמוניה ואמפתיה ולא מתוך כורח.

מישהו שאל אותי לאחרונה למה אני נוסע מהגליל עד לתל אביב כדי ללמד דהרמה, אם אני מרגיש שהעולם הוא בסדר כפי שהוא. השבתי שאם הייתי מלמד כדי לתקן את העולם הייתי מתעייף ונאלץ להפסיק תוך שנה. אך אני מלמד דהרמה ממקום של אהבה, קרבה ונוכחות. הדהרמה מתהווה מהמפגש בין מבט עיניי לבין עיני התלמידים כשאנו חולקים את האמת, לא מתוך הכרח או מתוך מחשבה שצריך לשנות את העולם. כשאני מלמד מופיעה שפה, ומרחב של הקשבה משותפת מתקיים ברגע הנוכחי. כל עוד אין לחץ להיות מישהו מסוים או להתאים להגדרות תפקיד אני לא חש חובה להיות מושלם, להפגין יכולת ביצוע או לצפות לגמול.

דוגמה נוספת לכך מצויה בדברי הבודהא: "אני מלמד את דרך האמצע בין רצון להתקיים לבין רצון לא להתקיים." במילים אחרות, מהותן של כל חוויותינו היא רצון להיות או רצון לא להיות. למשל, כאשר אנו חווים חוויה כואבת או לא נעימה אנו רוצים שהיא תיפסק. "אני לא רוצה חיים כאלה, אני רוצה לעצור את מה שקורה, אם חוסר הנעימות הזה ייפסק אני ארגיש טוב," אך כדברי המשורר ג'לאל א-דין רוּמי: "מה נוכל לעשות עם חיים שלא נעלמים?" מצבי תודעה רבים, כמו דיכאון, אשמה או בושה, מבטאים באופן ברור את המשאלה להסתגר, לכבות את עצמנו, לסגת, לא להיות. מאידך, יש בנו גם רצון להיות, שמתבטא למשל ברצון לפעול, להגיע להישגים ולהצליח או בתחושת החובה להתפתח ולצבור רכוש. כאמור, הרצון להיות וגם הרצון לא להיות הם צורות שונות של היקשרות והיאחזות שמביאות להתהוות.

איך ניתן ללמוד דהרמה ולצמוח מבחינה רוחנית מבלי "להפוך" לתלמיד דהרמה, שאמור ללכת מעבר למי שהוא? אכן, תרגול דורש התהוות ומאמץ, במיוחד בתחילת המסע, אך בהדרגה נוכל להשתמש בהתהוות לביטול ההתהוות. כדי לשגר טיל כנגד כוח הכבידה נדרשת אנרגיה רבה, אך ככל שהטיל מגיע גבוה יותר הוא נמשך פחות לאחור והמאמץ פוחת. על כן לימודי הדהרמה מכונים גם רפסודה – אנו זקוקות להם כדי לחצות את הנהר ומשחררות אותם לאחרשהגענו לגדה השנייה. התורה משמשת אותנו עד שאין לנו עוד צורך בה ואנו יכולות להרפות ממנה. כל זה נעשה עדין ופרדוקסלי כשאנו מתרגלות את ראיית העדר העצמיות, אנאטה (Anatta), רואות מעבר לאשליה ומשילות מעלינו את כובד ה"אני" וה"שלי". אך גם כאן נדרשת תבונה ומודעות לדחף העדין לאי-קיום, שאינו שונה מהרדיפה אחר קיום. כאשר ההתהוות מפסיקה איננו רודפות אחרי דבר. כשהעצמי עולה הוא עולה, וכאשר הוא לא עולה הוא נעלם. הכול מושלם. אין כל בעיה. אז אין צורך לבנות עצמי ואין צורך לבנות לא-עצמי.

איך נפסיק את ההתהוות האינסופית הזו? ראשית עלינו לראות כמה דוקהא (Dukkha) – אי נחת, חוסר סיפוק וסבל–יוצרים ההזדקקות, המאוויים, הדחיות, הקונפליקטים, ההשתוקקויות וההיקשרויות שבאמצעותם אנו מתמודדים עם העולם המשתנה והבלתי מהימן הזה. אז נוכל להרפות מכל אלה, לשחרר את עצמנו מהם. איך נתיר את התסבוכת הזו? נחתוך אותה במכה אחת, בעיקר באמצעות חוויה מלאה של רגע ההווה כפי שהוא–ספונטני, שקט ואינו נושא עמו כל צורך לתקן, לשנות או להוסיף משהו. זהו אחד ההיבטים העוצמתיים והיפים ביותר של הדהרמה. אם ננסה להפוך לרוחניים יותר בשם השאיפה לחופש זה יכול להועיל בתחילה, אך אנו עשויים להחליף זהות מוצקה אחת בזהות מוצקה אחרת, ללא סוף: "אני לא מספיק רוחני," "קודם כול עלי להשתחרר מהפחדים האלה, לפתור את הבעיות האלה, לענות על השאלות האלה ורק אז אוכל להתעורר," "אני זקוק לטכניקה טובה יותר, למורה יעיל יותר, לדרך מהירה יותר." עלינו לזהות את החופש הגלום ברגע הנוכחי. הרגע הנוכחי הוא תמיד חופשי; רק דפוסים תודעתיים של היאחזות מונעים מאתנו לזהות את החופש. אם נשחרר את ההיאחזות ורגע ההווה ייחשף כפי שהוא, מופיע וחולף, נשבור את השרשרת.

בספרו פרדוקס ההתהוות[1] כותב טניסארוביקהו, נזיר אמריקאי בכיר ממסורת התראוודה:

השקפה נכונה כוללת את הכלים שיעזרו לפרק את תחושת העצמי, כמו גם את המושגים "קיום" ו"אי-קיום", ובכך מסלקת כל אשליה אודות קיומו של עצמי. לפיכך זו צורת ההשקפה היחידה שיכולה לשמש לערעור יסודי של כל סוגי ההיאחזות במושג "עצמי" ושל כל סוגי ההתהוות שעשויים להיווצר סביב אותה תפיסה.

מועיל לבדוק בפרוטרוט איך זה קורה. בצורתה הטהורה ביותר, השקפה נכונה מאלצת את התודעה לראות את המצרפים ואת החוויות החושיות פשוט כאירועים שמופיעים וחולפים –כפי שהם מתהווים. כשהתודעה שוהה במצב התפיסה הזה נזנחות ההנחות הבסיסיות ביותר שמזינות את ההתהוות ואי-ההתהוות –את רעיון ה"עצמי" כמו גם את הרעיונות בדבר הקיום ואי-הקיום של המציאות. זה נותן לתודעה חופש להתמקד אך ורק באירועים כפי שהם מתקיימים ולהימנע לחלוטין משאלות של התהוות ואי-התהוות.

במילים אחרות, התרגול מרגיל את התודעה להיפתח ולקבל את הדברים כפי שהם, ואין עוד צורך להיאבק בתהליך יצירת העצמי, אהמקארה (Ahamkara). פשוט אין בכך יותר עניין. יצירת העצמי (selfing) עשויה להופיע ולחלוף, אך כעת היא כבר לא מהווה בעיה.

דוגמה לכך היא תרגיל המיינדפולנס המוכר של אכילת צימוק. כאשר הצימוק נכנס לפה ומופיע רגע של טעימה, עם תחושה של מרקם ומודעות לכל התגובות שלנו, אין אף רמז ל"העדר צימוקיות". עולם הצימוק מופיע פשוט כפי שהוא; איננו מעלות בדעתנו שעלינו להפסיק אותו ולנסות לעצור את החוויה. כאשר חוויית הצימוק נעלמת, ברגע הנוכחי, עם הבנה נכונה, הצימוק וטעמו לא קיימים יותר ואין צורך להחיותם. קיומם המוחשי ברגע הזה לא נראה לנו אפשרי, אלא רק כזיכרון. ברגע ההווה הספונטני לא עולה בדעתנו ליצור סיפור של הוויה ואי-הוויה,כפי שאנו מגלות חוסר עניין מוחלט בסיגריות אחרי שנגמלנו לגמרי מעישון. אין לנו יותר עניין ביצירת "אני" שהוא חזק יותר מהחוויות שבאות והולכות.

זה עשוי להיות מפחיד. אנחנו קשורים להוויה של עצמנו, שהיא תחום מוכר ובטוח, ופוחדים שניעלם. פעם, כאשר השתתפתי בריטריט בהודו, חשתי שאני עומד על סף תהום בתוכי – רוצה אבל לא מסוגל לזנק למקום מפחיד ועוצמתי של אי-הוויה. משהו עמוק בתוכי עצר בעדי כל הזמן. דיברתי על כך עם אַגַ'אי, מורה שלימד ריטריט במקום סמוך, והוא אמר שאם אחזור ואבקר באותו סף שוב ושוב, גם אם רק אשהה שם, הפחד ייעלם. מעולם לא קפצתי, משום שהבנתי שאין שום תהום. הפחד מהלא נודע ודמיונות שונים אודות משמעות הרעיון של אי-עצמיות יצרו את התפיסה החווייתית של "תהום" ואת הכמיהה לקפוץ. אך האמת אינה תהום, ואין צורך לקפוץ לתוכה; ניתן פשוט לאפשר לאמת להיחשף בפנינו. זה דומה יותר לנפילה מאשר לקפיצה, כמו הדימוי של קפיצה ממטוס ללא מצנח, בו השתמש פעם ג'וזף גולדשטיין, אחד המורים הראשונים שהביאו את תרגול הדהרמה למערב: בהתחלה זה מפחיד עד מאוד, אך כאשר אנו מבינים שאין כל קרקע תחתינו אנו יכולים להירגע, להרפות ולעוף בחופשיות.

כאשר אנו נוכחות עם הרגע החולף ולא מתאמצות לשלוט בחיים ולשמר את העצמי הבדיוני שלנו אנו חוות שמחה שלמה, את האושר הגלום בהיותנו חלק מהאוקיינוס במקום להסתחרר חסרות אונים במערבולת. כאשר אנו חוות את הרגע הנוכחי במלואו אין צורך בשום דבר נוסף. החיים הם ריקוד. אנו יכולות לחיות חיים פעילים ולהיות במרכז העניינים – אין צורך להיות פסיביות או מרוחקות– אבל יהיה לנו קל יותר אם לא נראה את עצמנו כשחקניות הראשיות בחיינו.

קשה לתאר את המצב החדש באמצעות שפה הנשענת על הבחנות ומושגים הנובעים מתוך עולם מוסכם שבמרכזו קיים עצמי, כפי שאמר הבודהא: "כאשר האש כבה, אף אחד לא יכול לומר לאן היא הלכה, באיזה כיוון היא הלכה, איך היא נראית כשהיא כבויה." אנחנו חיים בעולם של מושגים, הכולל גם מושגים של דהרמה. כאשר האש כבה זו יכולה להיות חוויה עדינה, בלתי ניתנת להגדרה, לא מובנת או מורגשת כאי-ידיעה או כפרדוקסים ומרחבים שאינם מתאימים לעולם המושגים, כי המושגים עצמם הם חלק מעולם ההתהוות. לפעמים עדיף לשהות שם בשקט.

התורה הבודהיסטית אינה מייחסת אמת או מהות לעולם התופעות, אלא רואה אותו כאוסף של מופעים מותנים. בסופו של דבר, גם המופעים עצמם נראים כבלתי ממשיים וכל מה שנותר הוא "הבלתי מותנה" (The Unconditioned). הדברים היחידים שאנו יכולים לדעת הם מה שמופיע בשערי החושים ובתודעה, תופעות הזורמות ומשתנות ללא הרף. אך התודעה עצמה היא רק מרכז של ידיעה, היא לא הולכת לשום מקום ואין לה עקרונות או גבולות. היא דוממת. כל מה שמופיע וחולף מתקבל על ידי תודעה דוממת, כולל תחושת ה"אני", הזמן, המקום והתנועה שבאים והולכים. כפי שאמר המורה אַגַ'אן צַ'ה, התודעה היא כמו מים דוממים וזורמים, או כדברי הבודהא:[2]"ללא בעלות וללא היאחזות בדבר. זהו האי במים הסוערים, אשר בו הריקבון נרקב והמוות מת."

[1]ThanissaroBhikkhu (2008) The Paradox of Becoming (p. 105) Valley Center, CA [2]The Sutta Nipata, tr. H. Saddhatissa, p 126, Curzon Press, London (1985)

11 views0 comments

Recent Posts

See All

שמחת חיים וזיכרונות קשים

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים לזיכרון על מנת לתפקד ולשמור על בריאותנו, כגון הזיכרון שאוטובוס בכבי

להיות מורה רוחני: ראיון עם סטיבן פולדר

מראיין: עמיר פריימן[1] עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום? סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי כמתרגל המושג 'גורו ראשוני' (Root Guru או Sat Guru) אינו קיים, כך שה

ความคิดเห็น


bottom of page