הבה נשאיר את כל השאר לשתיקה לא הדחקה ממיתה אלא דממה כל-רוחשת, מקור סודות נלחשים, דף ריק אליו נכתבות אותיות אלו, לא העדר אלא נוכחות המזמינה אליה הכול כך שלא נותר דבר לומר. הבדיה צועקת, אך ההרמוניה שקטה, כי אין דבר לעשות או לבטל - הכול מתרחש מאליו. זוהי דממת הרחם לפני שהוליד את הרעש, או השאלה שאינה יודעת מענה או כל דבר אחר שאינו המפץ הגדול. זוהי הדממה שבה נעלמו המלים כי התיאורים חדלו למלא את תפקידם. היא חלק של כולנו. האם עכשיו תזכור?
top of page
Recent Posts
See Allפרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים...
מראיין: עמיר פריימן[1] עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום? סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי...
bottom of page
Comments