top of page
  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube

לא זה ולא זה –השדה העצום בין הקצוות


ההתנגדות העקרונית לכל סוג של קיצוניות– רעיון דרך האמצע – היא אבן יסוד בתורה הבודהיסטית. אם נגדיר את דרך האמצע כמרחב, אנו עלולים לראותו בטעות כתחום של "פּרוֶה" ושל בינוניות, אך לדברי הבודהא זהו דווקא המרחב הטוב ביותר בו אנו יכולים לשהות.

על פי סיפור, הבודהא היה בעיצומם של מאמציו הסגפניים לשבור את קיר הסמסרה ולהגיע לנירוונה (הארה), אבל חש תקוע. לפתע נזכר כיצד בילדות וישב לבדו תחת עץ ביום שמש יפה, בשעה שאביו המלך ניהל טקס חקלאי. הוא נמלא בתחושה של שלווה עמוקה והיה ספוג בעונג. כאשר נזכר בכך אמר בלבו: "אם חוויתי את התחושה הזו בילדותי כנראה שהנירוונה כבר נמצאת בתוכי, ועלי להתרכך ולהשתחרר ממאמצי היתר על מנת למצוא אותה שוב."

חשוב שנבין כי דרך האמצע היא לא דרך של פשרה או "שביל זהב". אין זו הדרך האפורה בין השחור ללבן. דרך האמצע מסמנת מרחב עמוק יותר. כפי שבין השחור ללבן מצויים אינסוף גוני אפור, כך היא מתייחסת למרחב העצום הנפרש בין קצוות. לבן הוא ההפך משחור ושחור פירושו העדר לבן; אך מהו אפור? נדמה שזוהי מילה שאינה מבטאת את אינספור הגוונים ומרחבי האפשרויות. דרך האמצע היא למעשה מרחב שלהווה, של כאן ועכשיו. תודעתנו נוטה לנדוד לעתיד או לעבר ולעסוק במה שקרה או לא קרה ובמה שעשוי לקרות, והאיזון בין שני הקצוות יכול להימצא רק כשאנו שוהים כאן ועכשיו. כאשר אחד הנזירים שאל את הבודהא כיצד לחצות את נהר הסמסרה, הבודהא השיב שאין להיאבק בזרם ואין לעצור. אם ננסה להדוף את הזרם הוא יסחוף אותנו, ואם נעמוד במקום – נשקע. רק אם לא נעצור אבל גם לא ניאבק נוכל להגיע לחוף מבטחים.

ניתן להבחין בין דרך האמצע היחסית לבין דרך האמצע האולטימטיבית. דרך האמצע היחסית היא שביל הזהב, אם להשתמש במושג מערבי מוכר; זוהי פשרה, הממוצע שבין הקצוות. לעומת זאת, הדהרמה היא גם דרך האמצע האולטימטיבית, שאינה תלויה במקום או בזמן, שאין בה מושגים או מחשבות אודות המציאות. היא "יש" דינמי נטול גבולות שבו כל הדברים קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

בילדותנו הפנמנו את משמעותו של "אפור" דרך תהליך למידה של התניות וסנקהרות, שהן ההבניות המנטליות שדרכן אנו תופסות את העולם. אולם במהותו "אפור" הוא לא דבר מסוים, ואם אנו נאחזות במושג מוגדר של "אפור" פירוש הדבר הוא שאנחנו לא מצויות במרחב הדינמי של הראייה האולטימטיבית. ה"אפור" הוא מרחב תהליכי, תוצאה של התהוות גומלין (בפּאלית: Paticca Samuppada),רשת עצומה ומורכבת של יחסים, תנאים וסיבתיות שהיא אנחנו וגם העולם כולו. ראייה זו תופסת את האפור כחוויה משתנה; האפור של הרגע הנוכחי שונה מהאפור של הרגע שקדם לו, ולכן "אפור" הוא רק מושג מופשט.

אם כן, מהי "דרך האמצע" האולטימטיבית בתרגול הבודהיסטי? התשובה לשאלה זו טמונה במידה רבה במונח "השקפה נכונה", שהוא אחד משמונת הנתיבים, וניתן לתרגמו גם כמבט נכון או ראייה נכונה. לב ההשקפה הנכונה הוא ההכרה בכך שלמעשה אין דואליות בעולם. הבודהא הבהיר כי לאדם יש נטייה דואליסטית לנסות ולבחור בין התהוות, או קיום, לבין אי-התהוות (אי-קיום), בדומה למילותיו הנודעות של שייקספיר: "להיות או לא להיות, זו השאלה". תפיסת הדואליות של שני קצוות מנוגדים יכולה להתבטא גם במישור הפסיכולוגי –בדחף החיים, בחיוניות וברצון לחיות, לעומת דחף המוות, שהוא העדר רצון, דיכאון, ביטול עצמי והתעלמות מכוח הריפוי הפנימי שלנו. אך התפיסה של "קיים" או "לא קיים" רלוונטית רק לעולם המושגים הדואליסטי, דוגמת הפילוסופיה הדטרמיניסטית. לפי תפיסה זו אנו אסירים בבית כלא, בו אין לנו תפקיד או יכולת להשפיע וגם אין משמעות למוסר. מהעבר השני עומדת התפיסה הניהליסטית, הטוענת כי דבר אינו קיים באמת ולדבר אין משמעות, ולכן אנו נתונים בכאוס חסר תכלית.

קואנים הם שאלות זן שנועדו לפרק את ההנחות המצויות ביסוד עולם המושגים הרגיל שלנו ובכך להרחיב את מודעותנו. כזה הוא למשל הקואן "מהו קולה של מחיאת כף אחת?" – זוהי שאלה שאין לה תשובה של ממש. תלמיד הזן המסכן נדרש לבלות שנים רבות בחיפוש פנימי מתיש אחר מענה לשאלות חסרות תשובה, שנועדו לשבור את התבניות התודעתיות שלו. השיטה של הרהור וחקירה עמוקה דרך חזרה מתמדת על שאלות כגון "מה זה?" והתבוננות על כל תשובה שמופיעה עם "מה זה?" נוסף, מובילה אותנו למקום של מסתורין, בו ההמשגות מתפרקות לנוכח האמת המוחלטת. זוהי הארה.

תודעה ללא תפיסה דואלית תגרום לנו לאבד הקרקע שאנו רגילים לעמוד עליה. במובן זה דרך האמצע היא נפילה בין הכיסאות אל ההארה, אל תהום האינסוף. הדבר דומה למרחב המבהיל והמדהים שנפתח בעת קפיצת טרפז, אחרי שהרפינו מטרפז אחד ולפני שתפסנו את השני; האמת היא שאין קרקע שעליה ננחת בסוף הנפילה. אנו מרחפים בחלל. מה שיש הוא Tathata, שפירושו בסנסקריט "כָּכוּת",או כשם האל בתנ"ך –"אהיה אשר אהיה".

12 views0 comments

Recent Posts

See All

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים לזיכרון על מנת לתפקד ולשמור על בריאותנו, כגון הזיכרון שאוטובוס בכבי

מראיין: עמיר פריימן[1] עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום? סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי כמתרגל המושג 'גורו ראשוני' (Root Guru או Sat Guru) אינו קיים, כך שה

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" נדמה שהטלת ספק בעצם קיומי היא אבסורדית: הרי אני חווה את עצמי בכל רגע של ערות כמרכז של פעולות, כגבול, כביוגרפיה, כאוסף עצום של זיכרונות, כזהות מובחנת, נפרדת

bottom of page