• Facebook
  • Instagram
  • YouTube

להיות מורה רוחני: ראיון עם סטיבן פולדר

מראיין: עמיר פריימן[1]


עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום?

סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי כמתרגל המושג 'גורו ראשוני' (Root Guru או Sat Guru) אינו קיים, כך שהיו לי מורים רבים. המורה הראשון שלי היה ס.נ. גואנקה, אבל היחסים שלנו לא היו אישיים כי היו לו אלפי תלמידים. במסורת שלו המורים מתייחסים לתרגול של התלמידים בצורה מאוד טכנית ולא ממש מתייחסים לאישיות או לבעיות שלהם. למעשה הם מורים של טכניקה שמלמדים טכניקה.


עמיר: אתה אומר שלא היו לך יחסים אישיים עם גואנקה והוא רק העביר את הלימוד באופן טכני מאוד, ולמרות זאת היה בו משהו שהפך אותו לכלי טוב יותר להעברת הלימוד ממורים רבים אחרים באותה מסורת. הייתה סיבה לכך שבחרת אותו על פני מאות מורים אחרים. מה שאני מנסה לומר הוא שיש משהו באדם המלמד שיש לו חשיבות בתהליך העברת הלימוד.

סטיבן: כן. השתתפתי רק בריטריט אחד עם גואנקה עצמו ואז השתתפתי בערך בתריסר ריטריטים נוספים עם סאיאמה. היא וגואנקה השתייכו לאותה מסורת, היה להם את אותו מורה והלימוד היה די דומה, כך שהשאלה היא למה באתי שוב ושוב אליה. אני סבור שזה מכיוון שהיא ביטאה הבנה מאוד מדויקת ועדינה של התרגול. כיבדתי מאוד את הכוח שבתודעה שלה ואת הדרך בה הביאה אותו לתוך התרגול. הייתה בה בהירות, כאילו היא באה מתוך חלל גדול, חלל שיכולתי לבטוח בו, חלל שלא היו בו הרבה אמונה, מסורת או שליטה. היא הקרינה מודעות לרגע ההווה, מודעות מאוד גדולה, חופשייה, ללא כבלים, רבת עוצמה וראויה לכבוד. מעבר לכך, סאיאמה היא אחת המורים היחידים שפגשתי בחיי שהיה ברור שניחנו בכוחות יוצאי דופן. לעתים קרובות היא השיבה על שאלותיי עוד לפני ששאלתי אותן. השאלות היו רק מופיעות בתודעתי והיא כבר הייתה מתחילה לדבר. הייתי נכנס לחדר עם שאלה והיא הייתה עונה, כך שלא היה לי צורך לומר דבר. במונחים של יחסי מורה-תלמיד היה שם בהחלט יותר תוכן, זרימה ועוצמה מאשר ביחסים עם גואנקה.


עמיר: אפשר לומר שביחסיך עם סאיאמה הייתה אינטימיות רוחנית או חיבור עמוק? מה שאמרת לגבי היכולת שלה לדעת על מה אתה חושב ולהגיב לכך קשור בוודאי להיכרות הדדית טובה או לתקשורת ברובד עמוק.

סטיבן: לא נראה לי שזה היה מאוד אישי. זה עדיין היה מכוון לטכניקה. לא נראה לי שהיא הכירה אותי או התעניינה בי כסטיבן, בעל אישיות מסוימת, שמתעניין בדבר זה או אחר. אני לא חושב שהיה לה אכפת ממני עד כדי כך... [צוחק]

מאז פגשתי מורים רבים שישבתי איתם ושאלתי שאלות. איני יכול לומר שהם היו מורים מרכזיים בחיי אבל הם בהחלט עזרו לי בדרך. עם חלקם הייתה לי מערכת יחסים הרבה יותר אישית, שהביאה לכך שמעולם לא שכחנו זה את זה. היו בחיי גם מורים שהיו ועודם חונכים, מדריכים, חברים ואחים לדרך, כמו פרד פון אלמאן, ג'וזף גולדשטיין ובמיוחד כריסטופר טיטמוס –אנחנו נמצאים בקשר קרוב כבר שלושים שנה, ואני חש כבוד רב והערכה עצומה כלפיו. כל השנים הייתה בינינו אהבה, חברות וקשר מאוד אישי, שבו שזורה זרימה מתמשכת של הלימוד העמוק ביותר.

אני רוצה לספר לך על מורה שהיה חבר לדרך ובמידה מסוימת גם מורה עבורי. הייתי בריטריט אישי בהודו, בחדר קטן בתוך אשרם, והוא לימד באשרם סמוך. הוא נהג לבוא לחדרי פעם בכמה ימים ב-5:30 בבוקר, והיינו יושבים ומשוחחים. הוא היה מנשק את כפות רגליי מיד כשנכנס. זו הדרך ההודית לבטא את הערכתו לתרגול שלי. גם אני קדתי לרגליו מאותה סיבה. לאחר מכן היינו משוחחים וחשתי שכל שאלה ששאלתי צנחה לתוך חלל עצום. חשתי בחלל הזה מאחורי עיניו. שאלה על אורז ואפונה או על התנודה העדינה ביותר בתודעה –הוא תמיד היה עונה באותו אופן. כל מה שהנחתי מולו היה חוזר באופן ספונטני, מיידי, בלי מקור של מחשבה ברורה מאחוריו, נובע כמו הד מתוך אותו חלל גדול.

זו צורת הוראה מאוד אינטימית. הוא לא מורה שלי ולא פגשתי אותו לפני כן או אחרי כן, אבל קרה בינינו משהו עוצמתי ובלתי נשכח. אני מילאתי את תפקיד התלמיד והוא מילא את תפקיד המורה. אולי בהזדמנות אחרת התפקידים היו מתהפכים ואני הייתי מסייע לו במסע שלו, אבל זו הייתה המסגרת שבחרנו והייתה בינינו הסכמה ללא מילים. אני הייתי מרוצה מכך והוא שמח לספק זאת.


עמיר: אתה מביא כמה דוגמאות מאוד שונות למודלים של יחסי מורה-תלמיד.

סטיבן: כן, הוראה יכולה להיות משהו שונה ועדין הרבה יותר מאשר לשבת על במה ולדבר על הדהרמה. זה יכול להיות בעיניים, בשפת הגוף, בדרך בה אתה מתרועע עם אנשים, עם תינוק, כלב או חתול ברחוב... וזו הוראה. זו הוראה ברמה העדינה, כי היא מגיעה מהמרחב הגדול הזה שעליו דיברתי, והיא מתבטאת באופן טבעי בחיים הרגילים. אני חש שכך מלמדים אנשים שנמצאים ברמת התפתחות גבוהה. הם עשויים לפעול כמוני, תחת הגדרת תפקיד ברורה של מורה שמבצע פעולה מכוונת של הוראה, או שהם נטולי כל תווית ותפקיד, אבל מעצם הווייתם הם פשוט לא יכולים לעשות משהו אחר. אין צורך בתווית – ובכל זאת זוהי הוראה. לימוד יכול להתרחש כאשר מישהו משקף לך משהו שאמרת או עשית, ומאותו רגע הוא מורה שלך, למרות שזו בהחלט לא מערכת יחסים מוגדרת של מורה-תלמיד.


עמיר: האם נכון לומר שיחסי מורה-תלמיד רשמיים יקדמו את יכולתם של אנשים מסוימים ויוציאו מהם איכויות כמו עומק, אחריות ואכפתיות, בעוד שעבור אחרים הרשמיות אינה מועילה ועשויה אפילו להוות מכשול?

סטיבן: זה נכון. בנקודה מסוימת המילה "מורה" מאבדת את הרלוונטיות שלה. כשאנו עוסקים ברובד עמוק יותר מהמילים, המילים נוטות להתפרק. עלינו להיות ערים לכך. אז ההוראה מתרחשת בטבעיות מפני שאין דבר אחר שיכול לקרות. זה בא לידי ביטוי בדיבור, בגוף ובתודעה. האדם שנחווה כ"מורה" לא יכול לעשות שום דבר אחר. הרוחניות שלו פשוט מבטאת את עצמה דרכו. זה אפילו לא מודע או מכוון, הוא לא חושב "עכשיו אני הולך ללמד אותם משהו, לשם כך אני צריך לומר להם שישימו לב לאופן שבו אני צועד במסדרון."


עמיר: ולמרות זאת נראה שאתה מרגיש בנוח עם הכותרת "מורה", עם העמדה הזו ועם מילוי התפקיד הזה – מדוע?

סטיבן: כמובן. תחושת הנוחות בתפקיד המורה היא לא ייחודית לתפקיד הזה, אלא לכל התפקידים שאני ממלא. למען האמת, זה מעבר לכל התפקידים. מדובר רק במודעות שחשה בנוח להתגלם בצורה של האדם הזה ברגע הזה ובכל רגע חולף אחר.


עמיר: האם אתה מפיק תועלות פסיכולוגיות או רוחניות מתפקיד המורה?

סטיבן: התועלת עבורי – וזו אחת הסיבות שאני ממשיך ללמד – היא שהזרימה אינה נעצרת, שאני לא מחזיק שום דבר בפנים. ההוראה עוברת דרכי, אני חש את הזרימה ויש בכך שמחה. סיבה נוספת היא שאין משהו אחר שהוא יותר מעניין עבורי. מה עוד אני יכול לעשות? ללכת לעבודה במשרד כל יום? האפשרות להיות במרחב בו מתרחשת ההוראה, האפשרות להיות יצירתי, לשחק– בכל אלה יש הרבה שמחה. זה מוציא ממני איכויות שמועילות לעולם, כך שאני סבור שזה מה שאני יכול לעשות כדי לעזור לעולם.


עמיר: נראה לי שאתה אומר שעל מנת לפתח את היחס הנכון כלפי מה שנובע ממך כמורה עליך לוותר על כל תחושת בעלות על ההוראה.

סטיבן: כן. אתה מרפה מהבעלות על ההוראה ובאופן מסוים מוותר על הבעלות על עצמך – העצמי שיושב על הבמה. עליך להרפות מזה. הדלאי לאמה מבטא זאת בצורה מאוד יפה כאשר הוא משתחווה לכיסא לפני שהוא מתיישב עליו ומתחיל ללמד. זו דרך סמלית לומר "אני הולך לשבת על הכיסא וללבוש את התפקיד הזה כמו שלובשים בגד, ואז לרדת ולפשוט את הבגד."

מישהו אמר לי פעם שהמהות של הוראת דהרמה היא לא להיות כריזמטי ולתת שיחות מרתקות, אלא שגם אם נתת את השיחה הגרועה ביותר אי פעם תקום בסופה מהכיסא ולא תחשוב על כך לאחר מכן אפילו פעם אחת.


עמיר: האם אתה חושב שכאשר הדלאי לאמה יושב על הכיסא ולובש את הבגדים הללו הוא גם מעורר בעצמו איכויות אנושיות מסוימות, שנחוצות למי שממלא תפקיד כזה? האם בשעה שאתה יושב על הבמה ואנשים שואלים אותך שאלות אתה חש שאתה מבטא איכויות אנושיות שאינן מופיעות במצבים אחרים?

סטיבן: לא, אני לא חושב שאלו איכויות שלא קיימות בי במצבים אחרים, אבל איכויות מסוימות מודגשות בזמן ההוראה. התנאים של ההוראה מוציאים אותן אל האור. ראשית, הרגישות עולה מכמה בחינות. אני נדרש להיות אכפתי וערני, לא לדבר בצורה לא חברית או לא נבונה. אני זהיר יותר במצב כזה מאשר בזמן שאני מבלה עם נכדיי, לדוגמה. זה כמו שתפקיד האצן – אני יוצא לריצה מדי כמה ימים – מוציא ממני איכויות של התמדה. באופן דומה, ההוראה מוציאה ממני איכויות כמו אתיקה, אכפתיות, בהירות תודעתית, טוב-לב, ביטחון וקצת סמכותיות. ניתנת לי סמכות ואני מודע לכך, אני מתייחס אליה בכבוד. הישיבה על הבמה גם מביאה לעלייה ברמת האנרגיה. הייתי קורא לזה התרוממות של הלב.


עמיר: האם היית אומר שכאשר אתה נכנס לתפקיד אתה נמצא במצב רוחני גבוה יותר?

סטיבן: במידה מסוימת כן, אבל אני חש כך במצבים רבים בחיי, זה בהחלט לא המצב היחיד. אני עשוי לחוש כך בשעת בוקר מוקדמת, כאשר הכול שקט וכל מה שאני שומע הוא תנים רחוקים. גם דממה עמוקה מעלה את האנרגיה הזאת. זה לא רק כאשר אני בתפקיד המורה, אבל פעמים רבות התנאים של ההוראה מרוממים אותך אל המקום שבו אתה במיטבך.


עמיר: כיצד אתה חש או מגיב כשמישהו אומר לך שאתה המורה שלו, או מבקש שתהיה המורה שלו?

סטיבן: אני לא מונע זאת. אני לא אומר לאנשים שלא יאמרו דברים כאלה...אינני יכול. אבל אני גם לא מעודד בלעדיות, אלא ממליץ להם ללמוד ממורים רבים. לעתים אני אומר להם שאשמח להיות המורה העיקרי שלהם, שהם יכולים לקבל ממני את מה שהם רוצים, אבל שכדאי שיהיו להם עוד מורים. לפעמים, כשמישהו אומר לי "אני רוצה שתהיה המורה שלי," אני אומר "בסדר, אין לי בעיה שתראה אותי כמורה העיקרי שלך כרגע," אבל אין לי חיבה לתווית הזאת. למעשה אני מעדיף לא לעודד את התהליך הזה כי לדעתי הוא מפחית את רמת האוטונומיה, העצמאות המחשבתית, האותנטיות והביטחון של התלמיד.

בנוסף, אינני מעוניין שאנשים יפנו אלי באופן קבוע ויצפו שאמלא את התפקיד הזה כל הזמן. אינני רוצה שיקישו על דלתי וישאלו שאלות, כמו ששואלים את הרב: "האם עלי לנסוע להודו?", "האם להתחתן?", "האם להחליף עבודה?" אם הם שואלים את השאלות הללו או כל שאלה אחרת במסגרת של ריטריטים והוראה אני מתייחס אליהן, אבל אחר כך אני הולך הביתה ולא רוצה שהתפקיד הזה ישתלט עלי באופן מוחלט. יחד עם זאת, אני זמין ביומיום עבור מי שזקוק לי באמת.


עמיר: זה פותר לא מעט בעיות שקיימות במודלים אחרים של יחסי מורה-תלמיד. אבל אחרי שפגשת אנשים כה רבים לאורך הדרך, אינך חושב שעבור אנשים מסוימים עמדה של התמסרות ושל אמון עמוק במישהו אחר, יותר מהאמון שלהם בעצמם, היא זרז משמעותי במסע שלהם?

סטיבן: אולי זה יכול להיות כך, אם זה קליל, אבל אם זה חזק וטוטאלי מדי זה יכול לבטל את המסע הרוחני שלהם, כי הם מחליפים את עצמם במישהו אחר. אבל מכל השאלות ששאלת עד עכשיו זו השאלה הכי קשה. אין רע בתפילה לבודהא כדמות גדולה מהחיים, בהזדהוּת עמו, בכבוד כלפיו וכדומה, אבל רק כל עוד זה קליל. כאשר אני חש שזה מוגזם אני מטיל בכך ספק ומנסה להחזיר את זה לפרופורציות. אני עשוי לומר לאותו אדם "הלכת רחוק מדי, הפכת את המורה לדומיננטי באופן לא מציאותי, אתה מוותר יותר מדי על הכוחות שלך ואני ממליץ לך לחזור קצת לעצמך." זה עניין של מינון; במינון גבוה מדי זה עלול להיות כמעט פתולוגי.

המסורת שלנו, התרוואדה, מתמקדת בדהרמה עצמה, בלימוד ולא במורה. זה שונה ממסורת הגורו, בה הגורו מסכים ברצון להיות במקום הזה במשך זמן רב ולאפשר עוצמה רבה יותר של טרנספרנס (העברה), כמו שקורה בטיפול פסיכולוגי. אני מעדיף לומר "קח מחסה בדהרמה, לא בסטיבן," אבל זה לא שחור ולבן.


עמיר: נראה שבמסורת של יחסי גורו-תלמיד יש יותר אהבה וחיבור אישי.

סטיבן: כן, אני מסכים, ואני לא אומר שזה דבר רע. אני רק מדבר על התפיסה שלנו, המסורת שלנו הולכת בדרך שונה. יש סכנות ביחסי גורו-תלמיד ואני חושב שצריך להיזהר. פגשתי אנשים רבים שהגיעו למצבים מאוד קשים עם הגורו ולבסוף הגיעו אל הדהרמה ואמרו "תודה לאל שיצאתי מהבלגן הזה, של אמונה באדם מסוים וציות לו."

בנוסף, אם אנשים מתמסרים אליך אתה עלול לחוש שמופעל עליך לחץ לגלם את תפקיד "האדם המושלם", כמו שופט או כהן דת נשוא פנים שלא יכול להרשות לעצמו קצת רוח שטות. מוטב לי להיות בקשר עם האנושיות שלי ולא להופיע כ"מורה נערץ". אני נהנה מכך שבדרך שלנו זה עובד אחרת לרוב והלחץ הזה לא קיים.


עמיר: אני מבחין בין מה שנקרא "יחסים טיפוליים" ל"יחסים טרנספורמטיביים". בניו יורק ראיינתי את בארי מגיד, מורה זן ופסיכותרפיסט שייסד שם מרכז זן. לדעתו המוטיבציה של כל האנשים שמגיעים לדרך הרוחנית היא קשיים פסיכולוגיים, והבעיות הנפוצות ביותר הן שנאה עצמית וקושי להתמודד עם המורכבות של החיים. לגישתו, לא משנה אם הם באים אליו כמטפל או כמורה זן; עבורו זה זהה. מה דעתך על ההשקפה הזאת?

סטיבן: זה נושא מעורפל. ההשקפה שתיארת נפוצה בתרבות הרוחנית האמריקאית, שעוסקת בצורך לתקן את עצמי. זו שאלה מורכבת, כך שאנסה להשיב מכמה זוויות, לאו דווקא לפי סדר ליניארי.

אמנם לכל מי שמגיע למסע הרוחני יש קשיים פסיכולוגיים. אין אדם שאין לו שום קושי. אבל בהחלט אפשר לחוות חוויות טרנספורמטיביות עמוקות מאוד ולפתור את הסוגיות הפסיכולוגיות בשלב מאוחר יותר. בנוסף, אי אפשר לעסוק כל החיים רק בתיקון האישיות – "קודם כול אטפל בפחדים שלי, אחר כך עלי לתקן את זה ואז לתקן את זה..." כל המסע הרוחני הופך לתיקונים של חלקים שונים של עצמי. אבל אפשר לשים את עצמנו במקום אחר לגמרי, מקום של חופש ושל נוכחות. ואז, למרות שהסוגיות הפסיכולוגיות לא נעלמות, בהקשר החדש הן מאבדות את היכולת לגרום לסבל עצום כזה. כך שהממד הטרנספורמטיבי יכול להוות חלק מהתרגול כבר בהתחלה, יחד עם הממד הטיפולי, ובהדרגה השפעת הממד הטיפולי פוחתת והשפעת הממד הטרנספורמטיבי גדלה.

עבור חלק מהאנשים הממד של הקושי הפסיכולוגי הוא משמעותי יותר ואז, בהתחלה, המורה והלימוד יכולים לעזור להם לקבל את הקשיים קצת יותר בשלווה, ואחר כך לחקור את החוויה החיה שאינה "אני" ולבסוף לגלות נקודת מבט חדשה: כן, יש לך קשיים פסיכולוגיים, אבל מה אתה חש ביחס לדממה עמוקה? מה לגבי חופש שאינו קשור לקשיים פסיכולוגיים? מהי תודעת האוקיינוס שמתוכה עולה גל המחשבה שאנו קוראים לו למשל הערכה עצמית? הערכה עצמית היא צורה בהכרה שמקשה עליך, אבל יש קיום גם להכרה עצמה, שממנה עולה הצורה. אני תמיד מנסה לשלב ואני בהחלט לא מסכים עם האמירה של מורה הזן. אני חושב שאנו יכולים ללכת הרבה יותר רחוק ועמוק.


עמיר: האם מדובר בשתי מוטיבציות שונות –מוטיבציה לריפוי ומוטיבציה להתעוררות–או שזו מוטיבציה אחת, שחלקנו מפרשים אותה כמוטיבציה פסיכולוגית ואחרים מפרשים אותה כמוטיבציה רוחנית?

סטיבן: זו שאלה מעניינת. הייתי אומר שכמורה מוטל עלי להעמיק ולהרחיב בהתמדה את המוטיבציה הזאת. אכן, אנשים רבים מגיעים לתרגול מדיטציה בגלל מיגרנות, נדודי שינה, מצבי רוח קשים וכן הלאה. בעיניי זה לגיטימי לחלוטין ואני אומר "בסדר, בוא נתרגל." בשלב מאוחר יותר אני מעודד כוונון מחדש של המוטיבציה.

כשאנחנו מטפסים על הר, הסיבות לטיפוס עשויות להשתנות לאורך הדרך. אולי למרגלות ההר תאמר "אני רוצה לטפס על ההר כדי לרפא את פצעי הילדות שלי. הייתה לי ילדות נוראה, כולם נטשו אותי ועלי לטפס על ההר הזה כדי להשתחרר מכל הדברים האלה." אז אענה "בסדר, בוא נתחיל. אני אעזור לך, נטפס יחד." ואז, אחרי כמה מאות מטרים של טיפוס, אגיד "הי, ראית את הפרחים שלצד השביל?" אתה תאמר "כן, הם יפים," ואני אציע "בוא נקדיש יותר תשומת לב לפרחים. "לאחר מאתיים מטרים נוספים אגיד "בוא נקדיש תשומת לב לפרחים שבתוכך תוך כדי הליכה," ואתה תאמר "הו, כן, יש בתוכי פרחים..." אחרי עוד מאתיים מטרים אציע "בוא נשים לב לשקיעה..." כל המוטיבציה הפסיכולוגית שהייתה לך בהתחלה עברה טרנספורמציה של ממש. היא הופכת לכמיהה לחופש מוחלט. בסופו של דבר גם זה מתפוגג, ואין עוד צורך במוטיבציה שנובעת מהצורך להיות במקום אחר מהמקום בו אנו נמצאים ולהיות אדם אחר ממי שאנחנו. ההר נעלם וכעת הטיפוס זהה לקיום עצמו.

[1]הראיון מופיע בספרו של עמיר פריימן שיראה אור בקרוב, (Trans)formative Relationships, אשר עוסק ביחסים בין מורים רוחניים לתלמידיהם.

30 views0 comments

Recent Posts

See All

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים לזיכרון על מנת לתפקד ולשמור על בריאותנו, כגון הזיכרון שאוטובוס בכבי

ההתנגדות העקרונית לכל סוג של קיצוניות– רעיון דרך האמצע – היא אבן יסוד בתורה הבודהיסטית. אם נגדיר את דרך האמצע כמרחב, אנו עלולים לראותו בטעות כתחום של "פּרוֶה" ושל בינוניות, אך לדברי הבודהא זהו דווקא ה

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" נדמה שהטלת ספק בעצם קיומי היא אבסורדית: הרי אני חווה את עצמי בכל רגע של ערות כמרכז של פעולות, כגבול, כביוגרפיה, כאוסף עצום של זיכרונות, כזהות מובחנת, נפרדת

Thanks for submitting!

Subscribe to Stephen's Newsletter

© Designed by Ofri Tamim & Dominik Minet, Built by Gilad Rubin with ♡

Sign Up To Stephen's Newsletter - Get that dharma in your mailbox!

Thanks for submitting!

  • facebook
  • mail
  • dana