top of page
  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube

מה באמת קורה כאן? על אמת ואותנטיות

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום"


כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמָה שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ עָלֶיךָ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אִי הַיְדִיעָה.

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ מַה שֶׁאֵין לְךָ עָלֶיךָ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַוִּתּוּר.

כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְמָה שֶׁאֵינְךָ עָלֶיךָ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ שֶׁבָּהּ אֵינְךָ,

וּמַה שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ הוּא הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ,

וּמַה שֶׁשֶּׁלְּךָ הוּא מַה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ,

וְהַמָּקוֹם בּוֹ הִנְּךָ הוּא הַמָּקוֹם בּוֹ אֵינְךָ.[1]


בתפיסה הבודהיסטית, חיים של תרגול רוחני מובילים לפיתוח הדרגתי של איכויות נעלות או שלמויות (Paramis) כגון נדיבות, נחישות וסבלנות. איכויות אלו משקפות את השתרשות התרגול אל תוך האישיות, כאשר אנו מתחילים לחיות מתוך קלילות וחופש מחשיבות עצמית מוגזמת. מודעות לשלמויות חושפת בפנינו את האופן בו התרגול משפיע עלינו בחיי היומיום.

אחת השלמויות היא סאקה (Sacca), מושג אשר מתורגם בדרך כלל ככנות. אולם המושג המקורי בפּאלית[2] הוא רחב בהרבה, וניתן לתרגמו גם כאותנטיות או אמת. כיצד מתבטאת איכות זו בחיינו?

אם נתבונן מקרוב נגלה כי חיים אותנטיים כלל אינם עניין פשוט עבורנו. בני אדם הם יצורים פגיעים ורגישים שאינם מתקיימים במנותק מסביבתם. אנו נוטות להאמין לדברים שנאמרים לנו, להחזיק בדעות ובעמדות של אחרים כאילו היו שלנו ולחיות, לחשוב ולדבר מתוכן זמן רב אחרי ששכחנו את מקורן. אנו מחזיקות בתפיסות ובסיפורים שקראנו בעיתון וראינו בטלוויזיה, ובמוסכמות החברתיות של הסביבה בה גדלנו. הקולות וההשקפות הללו מחלחלים ומכים שורש בתוכנו מבלי שנהיה מודעות לכך. מחשבותינו והקולות שבתוכנו מגיעים ממקור חיצוני לנו. דוגמה מובהקת לכך היא הדמיון הקיים בינינו לבין הורינו מבחינת צורת הדיבור, הנטיות וההרגלים, אשר לעתים קרובות איננו מבחינות בו כלל. גם אם נדמה לנו שעזבנו את הקן ואנחנו חופשיות לחלוטין, מתבונן מהצד יזהה בקלות התנהגויות או צורות חשיבה שירשנו מהם. אנו מדברות בקולותיהם של אחרים לעתים כה תכופות עד כי אנו מתקשות לזהות את קולנו האמיתי. ואם נחליט להיות כנים בינינו לבין עצמנו, מה פירוש הדבר בעצם? מהו אותו עצמי שאני רוצה להיות כן אתו? איך עושים זאת? אין לשאלות אלו תשובות פשוטות. אותנטיות איננה עניין פשוט.

תהיות בנוגע לאותנטיות של החוויה עשויות לעלות גם בהקשר של תרגול מדיטציה. מה היא החוויה האותנטית המתעוררת אל מול ההנחיה החיצונית לפתח איכות מסוימת? למשל, אם אני מתרגל מדיטציית מֵטַה (mettā – טוב-לב אוהב), אילו תחושות עולות אל מול ההתכוונות לטפח איכות של אהבה? כאשר אני מתרגל מודעות לחוויה הבלתי אמצעית כפי שהיא מופיעה מרגע לרגע – מהי החוויה האמיתית שלי ברגע זה? אלו שאלות לא קלות.

אולם למעשה קשה וכואב הרבה יותר להתקיים באופן לא אותנטי, כך שמבחינה מסוימת אין לנו ברירה. כדאי לשים לב לסבל שגורמת חוויה לא אותנטית, שנוצרת כאשר אנו שבויים בעמדות המביאות לכאב ולנזק עצומים. כזו היא למשל העמדה של "אנחנו והם", שמגדירה את האחר כאויב והופכת סכסוכים לעובדת חיים. דוגמה לעמדה זו היא הקונפליקט במזרח התיכון, הנתפס כמרכיב יסודי של המציאות הישראלית. אנו נולדים וגדלים במצב של סכסוך, מפנימים אותו ותופסים אותו כאמת בלתי מעורערת. הוא הופך להנחה סמויה, שאנו חושבים מתוכה מבלי להיות ערים לכך. כך מתפתחת צורת חשיבה אוטומטית: "אנחנו נגדם", "הם נגדנו". רק מעטים מאתנו מוכנים לבקר בגדה המערבית ולפגוש את האנשים החיים שם. השעבוד לאמונות שווא המפרידות בינינו לבין "אחרים" מסוגים שונים – ברחוב, בכביש, במרחב הגיאוגרפי בו אנו חיים – דן אותנו לחיים של מאבק, בידול והימנעות. אנו מאמצים את עמדת הקונצנזוס בבלי דעת, מתוך פגיעות גדולה, וחיים בתוך ים של אמונות, הנחות ודעות קדומות. זהו מצב של שעבוד, בורות וסבל. אל מול מצב זה מציע הבודהיזם את החקירה כיסוד חשוב של התרגול. זהו ממד יפהפה וייחודי של הדרך הבודהיסטית. בלב התרגול ניצב החיפוש אחר האמת, מתוך הבנה כי האמת מובילה לשחרור, בעוד החיפוש אחר נוחות יוצר שעבוד.

השיעור הראשון שקיבל רַהוּלָה, בנו של הבודהא, כאשר הצטרף בגיל שבע לקהילת הנזירים, הוקדש לחשיבות של אמירת דברי אמת. הבודהא המחיש את דבריו באופן חד-משמעי, כמעט מפחיד: הוא הפך קערה מלאה במים, כך שכל המים נשפכו, ואמר לבנו: "אם תשקר, חייך הרוחניים יהיו ריקים כמו הקערה הזו. כאשר אתה משקר אתה משליך מעליך את החיים הרוחניים. כך גם תוכל לעשות כל מעשה פוגעני אחר."[3] הצהרה זו עשויה להישמע מוגזמת, אולם הבודהא הדגיש כי דיבור כן הנו היסוד לבניית החיים הרוחניים. בהתאם לכך עד היום נדרש מהנזירים הבודהיסטיים להקפיד על תיאור אמיתי ומדויק של חוויותיהם בראיון עם המורה, מבלי להגזים או להפחית, ומבלי להעמיד פנים שחוו התנסויות שלא התרחשו. הפרה של כלל זה עשויה להביא אפילו לגירוש מן הקהילה. אמירת אמת נתפסת כשלב הראשון בתרגול האמת, בעוד חוסר אותנטיות בדיבור מכשיר את הקרקע לחוסר אותנטיות בתודעה. האמת היא כה חיונית ובסיסית לדרך הרוחנית, עד שמי שאינו מכוון לאמת מאבד את דרכו.

הדבקוּת באמת מתגלמת גם ביחסו של הבודהא לשאלות בדבר קיומו של אלוהים או של כוח בורא. הבודהא הניח שאלות אלו בלא תשובה ויעץ לתלמידיו להימנע משאלות ומאמונות מסוג זה. עיסוק מטפיזי כזה לא רק שאינו מועיל, הוא אף מחבל בחיפוש הרוחני המדגיש את החקירה של המציאות הממשית, וגורם לתודעה לתעות בעולם של השקפות, ויכוחים ודיונים על רעיונות שלא ניתן להיווכח באמיתותם. הבודהא דימה את העיסוק בשאלות כאלו, שאינן חלק מחיפוש אותנטי, לשורה של עיוורים המובילים זה את זה. אם כן, כנות מתחילה במודעות לדברינו. זהו תרגול של חקירה שמתחיל בכנות ומעמיק לאותנטיות.

בסוּטה[4] הדנה בעניין זה[5] נאמר כי כאשר אדם מבטא השקפה כלשהי, יש חשיבות גדולה להצהרה כי "זוהי רק השקפה". כאשר הוא מביע דעה מתוך מודעות לכך שזו דעה, הוא אומר "זה משהו ששמעתי ומתקבל על דעתי" ונמנע מלומר "זה כך, זוהי עובדה", הוא מקבל אחריות על בחירתו לאמץ דעה מסוימת. זוהי הגנה על האמת, אך אין זו עדיין התעוררות אל האמת. ההתעוררות אל האמת נמצאת ברובד אחר, מעבר לכנות ולאותנטיות. היא מתחילה בהגנה על האמת, אך משם יש להמשיך בתהליך ארוך ומעמיק של חקירה.

חלקה השני של הסוּטה עוסק ברובד העמוק של האמת ומתייחס לאשליות ולמחשבות השווא שלנו ביחס לעצמנו. כאשר אדם אומר "אני יודע" – מיהו זה שיודע? מהו המקור לידיעה? כאשר הידיעה נובעת מנוכחות ערה, טהורה, נטולת אשליות, מתוך בהירות וחוכמה, שאין בה אינטרס אישי, דחייה, השתוקקות או היצמדות, אז מדובר בהתעוררות אל האמת. דרך הדהרמה מתחילה בכבוד לאמת, ממשיכה בערנות מתמדת לאמת ומובילה להתעוררות אל האמת. כך נאמר בסוּטה: "הדהרמה היא חמקמקה, מעודנת, עמוקה, מעבר למושגים ולרעיונות, קשה לתפיסה. ברוגע ובשלווה אנו רואים אותה. ואנו תופסים את האמת המוחלטת בגופנו, וחודרים אליה בחוכמה."

תיאור זה של הדהרמה חוזר שוב ושוב לאורך הסוטה, וכולל שתי מילות מפתח הראויות לתשומת לב. ראשית, ההבנה של האמת בגופנו – בניגוד להבנה הנובעת מחשיפה למושגים ולרעיונות, אשר מבטאים מעצם טיבם קולות חיצוניים לנו ושתוקפם מוטל בספק. ההתעוררות לאמת מושגת מתוך נוכחות בלתי אמצעית בגוף, היא עולה מתוך תאי הגוף, רקמותיו, פינותיו הנסתרות ביותר. שנית, המילה "חודרים", שמבטאת כניסה לעומק. תרגול הדהרמה אינו תרגול אינטלקטואלי. אנו מנסות להרפות ממושגים, מרעיונות וממחשבות לגבי מה שעלינו לעשות או לגבי מה שאנו עושות בפועל ופשוט לשבת, לנשום ולהתבונן במה שמתרחש. מהות הדהרמה היא לחדור אל תוך ההוויה שלנו, להכיר ולדעת אותה.

כך, עם אנרגיה של אותנטיות, עם כבוד לאמת ועניין כן בה, אנו מתבוננות באופן מעמיק בתרגול שלנו ובחיינו. זהו תהליך של חקירה בו עולות השאלות "מה אני באמת יודעת?" "מה באמת קורה כאן?" שוב ושוב, עד שכל מגדל הקלפים מתמוטט. אלו הן שאלות קשות, אך אם אנו מתמידות וממשיכות לשאול אותן הן מתחילות לערער את כל המבנים התודעתיים שיצרנו, את כל הידע שצברנו לגבי האופן בו "הדברים עובדים", וגורמות להם לאבד מכוחם. זוהי חקירה שחותכת דרך כל האמונות, הדעות והתפיסות שלנו.

זרמים מסוימים בבודהיזם חוזרים על שאלות אלו באופן מילולי. בזן הקוריאני, למשל, קיים תרגול בו מרגע שנכנסים למנזר חוזרים על השאלה "מה זה? מה זה?" ללא הרף, למשך תקופה ארוכה. סיפור מבדח בעניין זה, שלא ברור אם אכן התרחש, מספר על מורה זן ומורה טיבטי שלימדו יחד בארצות הברית. התרגול אותו לימד מורה הזן היה חקירה באמצעות חזרה מתמדת על השאלה "מה זה?" הוא הניף תפוז ושאל שוב ושוב "מה זה? מה זה?" המורה הטיבטי לא השיב. מורה הזן המשיך ושאל "מה זה? מה זה?" עד שלבסוף פנה המורה הטיבטי אל המתורגמן שלו, אשר פנה אל מורה הזן ושאל אותו בהשתוממות: "באמת לא ראית אף פעם תפוז?"

עם זאת, הכוונה אינה דווקא לחזרה מילולית על השאלה כמו על מנטרה, אלא לפיתוח איכות מתמשכת של חקירה ומודעות רעננה למתרחש ברגע הנוכחי. בדהרמה אפילו התחושה כי קיימת אישיות מתוארת כאמונה. אינני באמת "מישהו", אני רק האמונה שאני מישהו. אף אחד מאתנו הוא לא מי שהוא חושב שהנו. כל אחד מאתנו פועל מתוך אמונה שהוא אדם מסוים. אני פועל מתוך האמונה שאני סטיבן. זוהי דרך מעניינת להסתכל על עצמנו. זהו מבט שחותך דרך תחושת המוצקות של היותנו מישהו מסוים, שהוא לתפיסתי "אני". התבוננות מעמיקה באמונה זו מפוררת אותה בהדרגה.

האמונה המוצקה ב"אני" ההרגלי גורמת לנו בהכרח סבל וכאב. אנחנו מחזיקים במגוון של אמונות קשיחות ביחס לעצמנו, כגון: אני לא יכולה לעשות את זה; אני לא טוב בזה; אני בדיכאון; אני ביקורתי ושיפוטי; אני נהדרת; פעם הייתי נהדרת; אני צעיר; אני זקן. יש בנו אוסף עצום של מסכות, תוויות ותיאורים שאנו מייחסים לעצמנו. אמונות אלו טמונות ברבדים העמוקים ביותר של האופן בו אנו תופסים את העולם ואת עצמנו ביחס אליו: "אני כאן והעולם שם". אנו חושבים שתפיסותינו הן עובדות מוצקות. לא פשוט לעצור ולשאול בכנות "מה באמת קורה כאן?"

אולי נדמה לנו שקל יותר לחפש אחר נוחות – להדליק טלוויזיה או לשתות בירה, כמו שאחרים עושים, כמו שהתרגלתי לעשות. להשאיר לבודהא את השאלות, הספקות והחיפוש אחר האמת. אכן, בחינה אותנטית ומתמדת של החוויה המיידית תובעת מאתנו אומץ וכוחות. אך אם נצליח להתמיד בה נרגיש עם הזמן יותר ויותר נינוחים באקלים של חקירה, ונגלה כי היא מכניסה עניין לחיינו. כאשר אנו משתחררים מאמונות כובלות ומדפוסי חשיבה אוטומטיים, אנחנו מתחזקים. אנו מפתחים יכולת לראות את החיים כפי שהם, ללא מחיצות ואשליות, ושוב איננו קבורים תחת ערימה של אמונות, הנחות, תגובות אוטומטיות וקולות המחלישים אותנו, כך שהחקירה עצמה מעצימה אותנו ומזינה את המשך התהליך באנרגיה ובעניין. היא שומרת את האש בוערת בנו.

אנו עשויות לחוות דרך זו לעתים קרובות כפרדוקסלית. אם נלך בה נידרש להחזיק בדברים שנראים סותרים או לא ברורים. קיימת אמרת זן האומרת "ספק קטן – הארה קטנה; ספק בינוני – הארה בינונית; ספק מוחלט – הארה מוחלטת". הכוונה אינה לספק המקשה על התרגול ומוביל לבלבול או לשיתוק, אלא לחקירה פתוחה, שאינה מובילה לאמונות ולהנחות, במיוחד לא ביחס לעצמי. זהו ספק שמאפשר לשאלה להמשיך להתקיים בקרבנו ולדברים להיוותר בלתי ידועים, לא מובנים מאליהם. עלינו לאפשר לנקודות מבט שונות להתקיים במקביל, מבלי לאמץ אחת ולדחות את האחרות. דוגמה לכך היא קיומן של השקפות סותרות ביחס לתרגול: אחת שמה דגש על התקדמות הדרגתית באמצעות תרגול פורמלי, בעוד השנייה גורסת כי הדברים מושלמים כפי שהם. מצד אחד, אם המציאות כבר מושלמת, אין צורך לתרגל. מצד שני, כיצד נדע זאת ללא אימון? אם כך, עלינו לתרגל! אך האם חיים רוחניים פירושם לשבת בעיניים עצומות ולשים לב לנשימה? זה דבר לא קל. אולי מוטב לצאת החוצה, להירגע ולשהות עם הציפורים והעצים, פשוט ליהנות? לשתי ההשקפות הללו יש חשיבות. שתיהן נוגעות באמת, שתיהן נחוצות. שתיהן יוצרות תמונה שהיא רחבה יותר מכל אחת מהן. אנו מטפסים בשביל שעולה על ההר והיעד הוא הפסגה. אך מדוע לא להתבונן בנוף וליהנות מיופיים של הפרחים שבדרך? אל לנו לעצור ולהירדם למשך מאה שנים, ועם זאת עלינו להישמר מלהתייחס לדרך ברצינות יתר, מה שיקשה עלינו את ההליכה. אנו מכוונים לדרך האמצע שנמצאת בין שבילים שונים ובלב פרדוקסים המתקיימים בו זמנית. אם לא נתייחס למושגים ולהשקפות השונות ברצינות רבה מדי, נראה שהם יוצרים עבורנו עניין במקום בעיות.

מתוך הספק, מתוך הקצה בו הדברים אינם ברורים, מופיעה הבנה חדשה, מתגלה שכבה עמוקה וחופשית יותר של ידיעה. על מנת להגיע אליה עלינו לשהות במרחב של הבלתי-ידוע, תוך הרפיה מן הידיעה הישנה. כפי שכותב ת. ס. אליוט, כדי לגלות את הלא-ידוע עלינו ללכת בדרך של אי-ידיעה, של אי-אחיזה. לא ניתן ללכת מעבר לידוע דרך הישענות על רעיונות אודות הידוע. עלינו להיות בתוך הלא-ידוע, להיות הלא-ידוע עצמו ולעבור דרכו כדי להגיע אל מעבר לו.

את החקירה האותנטית הזו אנו יכולים להביא הן אל חיי היומיום שלנו והן אל התרגול הפורמלי, שמספק תנאים שקטים ונוחים להתבוננות. המדיטציה יוצרת עבורנו מרחב של התכנסות פנימה, שבו אנו יכולים לפגוש את עצמנו, להתבונן לעומק במראה. נפגוש חוויות נעימות וחוויות לא נעימות; נזהה את הכעס והמגבלות שלנו, או את השמחה ואת החופש שבנו. כך או כך, החוויה הבלתי אמצעית שלנו היא חומר הגלם של ההתבוננות. אנו ערים ומודעים בעקביות למה שעולה, מתבוננים ביציבות ובכנות במה שמופיע בנו מרגע לרגע. מה שנשקף מן המראה עשוי להיראות כמו עניינים אישיים פעוטים וחסרי חשיבות. אולי נרגיש כי סיפורנו האישי הוא קטנוני או מטופש, מעין אופרת סבון שחולפת מולנו. זו כמובן אינה בעיה: באווירה של חקירה מתוך אמון ואומץ אנו מזהים את הדברים כפי שהם, נוכחים באמת שבהם. אם נוכל להתמיד ולהישיר מבט אל התמונה הנשקפת אלינו, ניווכח כי היא מתמוססת ומשתנה. הדברים הם לא מה שחשבנו. כך למשל מתמוססת ההבחנה בין "אני" לבין "העולם". אין מדובר בממדים נפרדים; בכל פעם שאנו מתבוננים בעצמנו אנו מתבוננים למעשה בעולם. חשיבותו של תהליך החקירה טמונה בכך שהוא מלמד אותנו על עצמנו ובו בזמן על העולם ועל הקשר שלנו עם העולם. זהו קשר אינטימי, שבבסיסו מצויה אחדות. אנו נוכחות כי קיימת זרימה מתמדת בינינו לבין העולם. הוא יוצר אותנו ואנו יוצרות אותו ללא הרף. כך, הקולות שאנו מייחסות לעצמנו ומכירות כ"שלנו" שייכים למעשה לעולם, להורינו, לתרבות שלנו. אך בו בזמן הדברים שאנו אומרות ועושות משפיעים על העולם ויוצרים אותו מחדש. כך שהתבוננות בעצמנו אינה מנותקת מהתבוננות בעולם כולו. בחיפוש הזה אנו מגלות שאיננו צריכות לצוד את האמת, שכן האמת היא שצדה אותנו.


[1] ת. ס. אליוט (1999). ארבעה קוורטטים (תרגום: אסתר כספי). עמ' 25-26. [2] שפה שרווחה בצפון הודו בימי חייו של הבודהא ושימשה אותו להוראה. Majjhima Nikaya 61[3] Ambalatthikarahulavada Sutta, [4] דרשה ממקורות עתיקים (קנוניים). במקרה זה הכוונה היא לדרשה מן הקנון הפּאלי, הכולל את מה שלימד הבודהא. [5] Canki Sutta, Majjhima Nikaya 95

179 views0 comments

Recent Posts

See All

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים לזיכרון על מנת לתפקד ולשמור על בריאותנו, כגון הזיכרון שאוטובוס בכבי

מראיין: עמיר פריימן[1] עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום? סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי כמתרגל המושג 'גורו ראשוני' (Root Guru או Sat Guru) אינו קיים, כך שה

ההתנגדות העקרונית לכל סוג של קיצוניות– רעיון דרך האמצע – היא אבן יסוד בתורה הבודהיסטית. אם נגדיר את דרך האמצע כמרחב, אנו עלולים לראותו בטעות כתחום של "פּרוֶה" ושל בינוניות, אך לדברי הבודהא זהו דווקא ה

bottom of page