top of page
  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube

שמחת חיים וזיכרונות קשים

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום"


באיזו מידה הזיכרונות שלנו שולטים בנו, ואיזה מחיר אנחנו משלמים על כך? ברור כי אנו זקוקים לזיכרון על מנת לתפקד ולשמור על בריאותנו, כגון הזיכרון שאוטובוס בכביש עלול לסכן אותנו. עם זאת, פעמים רבות החוויות הקשות שעברנו פוצעות ומצלקות אותנו. למרבה הצער, אנו נוטים לבנות את האישיות שלנו מזיכרונות כואבים, לחוג סביבם כמו עש סביב האש ולאפשר להם לשכון בתודעתנו. לא ברור לנו היכן הם ממוקמים, איך הם פועלים ומה הם מעוללים לנו אבל ברור שאנחנו חיים, מרגישים ופועלים מתוכם. לדעת הפילוסוף מרטין היידגר, אנו שוכחות לפחות 99.9% ממה שאנחנו חוות וזיכרוננו מורכב מ-0.01% בלבד מחוויותינו, שבריר קטן שאנו מכנות 'מציאות'.


חרדה מתמדת היא דוגמה טובה לכך. זכרם של אירועים טראומטיים מוקדמים נטבע בנו ויוצר בגרות מלאת חרדה וחסרת שמחה, ורגשות אלה מועברים לדור הבא, שנאלץ להתמודד עמם גם הוא. כזה הוא למשל זיכרון הכאב העצום של השואה, המועבר מדור לדור ומאדם לאדם בחברה הישראלית ויוצר הפרעת דחק פוסט טראומטית. הוא שוכן בתת-המודע ולמרות שכולנו מעמידים פנים שאינו קיים, בדומה לפיל בחדר, הוא משנה את התנהגותנו ופוגע בשמחה ובשלווה הפנימית שלנו. אנו זזים ללא הרף מתוך ניסיון להתחמק ממנו, ואם מישהו (לרוב אדם צעיר) צועק "יש פיל באמצע החדר!" אנו מרחיקים אותו.

החברה הישראלית היהודית הפכה את השואה לסמל חברתי ופסיכולוגי, שפועל כתוכנית רקע בנפש הלאומית, נרטיב רב-דורי קבוע של קורבנוּת. ויש לכך תוצאה רעילה – דריכות מתמדת, חוסר שלווה פנימית וחוסר יציבות, שמקורם בקול נסתר וטורדני שתוהה כל הזמן מהו האיום? מהיכן יגיע האסון הבא?

סיפור שממחיש את האופן שבו סמל תרבותי חזק כזה יוצר שרשראות של השלכות סיפרה לי אשתי, שעובדת עם קשישים פלסטינים. פעם היא יצאה עם קבוצה של חמישים קשישים לסיור במוזיאון השואה בית לוחמי הגטאות. אחרי הביקור התקיים שיתוף, ואחד מהם אמר: "לא ידענו עד כמה היהודים סבלו באירופה. אבל למה הייתם צריכים לבנות את מוזיאון השואה שלכם על עצי הזית שלנו?"


הפסיכולוגיה הבודהיסטית רואה את הזיכרון כסוג של צורה או מבנה מנטלי המכונה סנקהרה (Sankhara), כאשר הזיכרונות יצוקים או חרותים במודעות שלנו. מודל זה תואם את הממצאים של מדעי המוח המודרניים, המראים שהדפוסים המאפשרים לנו לזהות עץ, אדם, רעיון או זמן ומרחב הם רשתות ממשיות של נוירונים במוחנו. ואין בכך כל רע, למעט האמונה שכל אחד מהמבנים התודעתיים הללו הוא אמת, עובדה מוצקה. איך ייתכן שאלו עובדות אם מבנים במוח יצרו אותן? היכן האמת שבהן? בילדותי אהבתי לקרוא את ספר הג'ונגל מאת רודיארד קיפלינג משום שהגיבור, מוגלי, גדל עם הורים שהיו זאבים, והוא חשב שגם הוא זאב. הרשתות במוחו אמרו "אני זאב וזו עובדה! "ואילו הרשתות שבמוחי קבעו "אני ילד אנושי וזו עובדה!"

כאשר הייתי ילד חשבתי שמדובר בסוד מסעיר הידוע רק לי: אין שום "עובדות". אנחנו בונים עצמי דמיוני ועולם סובייקטיבי בדיוני וחושבים שהם האמת המוחלטת. בעולם הבודהיסטי תפיסה זו מתוארת כבוּרוּת (Avidya). אנחנו נאחזים בנרטיבים הגורמים לנו לכאב הנובע מהאמונה שהם האמת, שזהו העולם. תחושת הקורבנוּת, לדוגמה, היא סנקהרה טיפוסית, פילטר שאנו רואים דרכו את העולם, ואנו מחפשים ולכן גם מוצאים הוכחות לכך שאנו אכן קורבן. אך למעשה זוהי רק השקפה, סיפור, לא מציאות. גם אם האמונה הזו חקוקה ברשתות הנוירונים שלנו, מערכת העצבים מתאפיינת בנוירו-פלסטיות, גמישות מוחית המאפשרת ליצור חיבורים חדשים בין הנוירונים.


הפסיכולוגיה הבודהיסטית טוענת שיש לנו חמישה איברי חישה חיצוניים, ומה שעולה בתודעה כמחשבה או כזיכרון הוא השישי. כאשר מופיע זיכרון בתודעה המודעות קולטת אותו כפי שהיא קולטת צליל של מכונית חולפת. הבודהא אמר שברגע ההווה הזיכרון דומה לקולה של ציפור או לקו מצויר במים: אין לו זכר, הוא לא מותיר עקבות, הוא מופיע ונעלם. אלו חדשות טובות, כי פירוש הדבר הוא שסנקהרות הן דינמיות בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. אין צורך להאמין שהמבנים האלה הם המציאות, משום שכאשר אנחנו מתבוננים באמת ובתמים בחוויה שלנו אנו רואים כיצד הם מופיעים וחולפים, כמו ריח או טעם של אוכל. הדבר נכון גם לגבי זיכרון של חוויה כואבת, אשר עשוי לעלות ברגע ההווה באופן ספונטני ואולי אף לגרום לנו לבכות, אבל לאחר מכן הוא חולף כמו זיכרונות אחרים. אנחנו מגלים שאפשר לתת לסיפורים שלנו לעלות ולהתפוגג בחופשיות, אפילו לסיפור כואב כמו השואה, כל עוד אנו לא נאחזים בהם, מכחישים אותם, קוברים אותם, משתמשים בהם, מזדהים אתם או מאפשרים להם לרדוף אותנו או לשלוט בנו. אם אנחנו מודעים לנזילות של הזיכרון, הסיפורים הופכים פחות אישיים ופחות מושרשים בתודעה והצלקות שלנו נרפאות. ככל שאנו מגדילים את המרחב הפנימי, כך אנחנו מגלים בהדרגה חופש עצום, אשר נשכח מאתנו כי היה קבור תחת הסיפורים.


דוגמה לכך מופיעה ביומנה של אתי הילסום:

רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש [...] אני נמצאת עם הרעבים, עם המעונים והגוססים, יום יום אני אתם, ועם זאת אני נמצאת כאן, ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא [...] החיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכול.[1]


כיצד נוכל לחוות את החיים כמו אתי הילסום? ביסודו של דבר, עלינו להתעורר ולראות בבהירות את האופן שבו חוויות באות והולכות בהווה, מבלי להדחיק אותן, לנסות לייצר אותן, להכחיש אותן או להפכן למקור להשלכות. כך הן הופכות לסיפורים הזורמים ומעשירים את חיינו. אולם, אם הזיכרון יוצר את מי שאנחנו ואת האינדיבידואליות שלנו, איך אפשר לא להזדהות אתו? אכן, זיכרון הוא סוג של עיצוב. אני גר באזור בו צומחים עצי זית רבים. הם בעלי אופי אקספרסיבי להדהים, המראה בבירור את כל מה שקרה להם. ענף שנכרת, כיווני האור והרוח ביחס לעץ, מחסור במים – כל אלה באים לידי ביטוי בגופו של העץ, בפני הגזע, בכיוון צמיחתו, בנשירת העלים. צורת העץ היא הזיכרון שלו, הסנקהרות שלו, התגובה לנסיבות. העץ לא סובל מכך, זהו הטבע, וכך גם אין שום סיבה שהזיכרונות יהוו בעיה עבורנו. גם אנחנו מעוצבות ונבנות בידי החיים. אנחנו מקבלות גוף, והוא מתפתח ומשתנה באופן דינמי בהתאם לתנאים. אנחנו מגיעות אל כל רגע כפי שאנחנו, העולם מופיע מולנו ופוגש אותנו כפי שהוא, וכל שעלינו לעשות הוא להבחין בצורתם של הדברים ולהניח להם להיות עצמם. סיפורים הם רק סיפורים, נרטיבים הם רק נרטיבים, מה שמתהווה הוא רק מה שמתהווה. אם נרפה וניתן לזרם החיים לשאת אותנו הפצעים ייעלמו, המקומות המצולקים יתרככו והחיים ישובו לזרום דרכם. כך נוכל לצאת מכלא האתמול לגן ההווה. חוויה קשה יכולה להופיע כמו אורח גס רוח בביתנו ולגרום לנו לבכות, אך ברגע הבא נתחיל לפתע לצחוק והאורח ייעלם.

אולי זה נראה כעידוד לשכוח את העבר, אך למעשה ההפך הוא הנכון: זוהי התמודדות חיה עם העבר. בישראל הפחד משכחת השואה גובל בפאניקה חברתית, אך למעשה חרדות כאלה מביאות לתוצאה הפוכה – הן הופכות את השואה לאייקון, לאובססיה, לזהות חברתית, לסמל ולדיכוי, ומתעלמות מהיותה חוויית עבר כואבת הפוצעת את ההווה. אם נחווה את הכאב של זיכרון השואה במלואו, כפי שהוא, כאשר הוא עולה, לאחר מכן נוכל להמשיך הלאה. נכיר בכאב שהוא גורם לנו, אבל גם נכיר בכך שאין זה עניין אישי אלא חלק מהחוויה של כל היצורים החיים, אנושיים ולא אנושיים.


מדיטציה היא אימון אפקטיבי מאוד של התודעה למען שחרור מהשלשלאות הכובלות אותה. מדיטציית ויפאסנה מועילה במיוחד מכיוון שהיא מאמנת אותנו לראות את המציאות כפי שהיא במקום את ההשלכות והאמונות שלנו לגביה. כשאנו מתרגלות ויפאסנה אנו יוצאות מהמעגלים, מהתסבוכות ומהשאון של התודעה הרגילה, ורואות שאנחנו לא צריכות לעבוד קשה כדי להיפטר ממה שרודף אותנו, כי הוא חולף מעצמו. איננו צריכות להיאבק כדי להשתחרר מזיכרונות קשים, משום שאם נתבונן במחשבותינו עם קשיבות נראה שהן באות והולכות ואינן יכולות לשלוט בנו.

כמובן, מדיטציה וחקירה פנימית הן לא רק חלון שדרכו אנו מתבוננות בזיכרון, אלא גם דרך למצוא שקט טבעי, שלווה ומרחבים בתוכנו. הן נוגעות בדף הלבן כמו גם בנרטיבים שנכתבו עליו, בחדר כמו גם בפיל שבתוכו, אותו פיל שאנו מנסות לחמוק ממנו. אך כדי לגעת בסנקהרות עמוקות ולפגוש את החיים הפנימיים במלואם נזדקק בוודאי לזמן, לתרגול ולהדרכה, ולפעמים לתנאים תומכים כמו ריטריט אינטנסיבי. בתרגול מדיטציה עלינו לגלות טוּב כלפי עצמנו ולהקפיד על איזון. אל לנו לכפות את ההתבוננות על עצמנו או לדחוק בעצמנו להשתחרר. בחלק מהקורסים שלימדתי השתתפו ניצולי שואה. אני מכיר אישה מבוגרת, בת שמונים בערך, אשר משתתפת בקורסים שלי באופן קבוע. היא מקרינה נינוחות ושלווה למרות שעברה את השואה. עיניה נוצצות כשהיא מספרת שבזמן שהיא נוכחת לגמרי עם הנשימה והגוף, כל זיכרונותיה חולפים כמו עננים והיא מרגישה חופשייה ומלאת חיים. אבל לא תמיד ניתן להתמודד עם כל הקשיים בבת אחת. איש אחר אמר: "אני יכול להזמין לתרגול כל כאב, להיות מודע וקשוב אליו וכך להפחית אותו, אבל לא אגע בכאב של ילדותי בשואה. הוא נמצא מחוץ לתחום של תרגול המדיטציה שלי." אמירה זו מצביעה על חוכמה והבנה של אדם היודע כמה רחוק הוא יכול ללכת ולאן הוא לא יכול להגיע. באותו אופן, כאשר אנו חוות כאב גופני עין החוכמה הפנימית תספר לנו מתי אנו יכולות לחקור אותו ולפגוש אותו עם קשיבות ומתי לעצור ורק לנוח.


מילה יפה המוזכרת בסוטרות הבודהיסטיות ומתארת את האופן בו אנו יכולים להרפות מהיצמדויות ברגע שאנו רואים אותן כפי שהן היא אי-היקסמות או התפכחות. אולי אנו נאחזים, למשל, בסיפור המתאר אותנו כקורבן, ולפתע אנו מבינים שזהו רק סיפור וחשים כאילו הוסר מעלינו כישוף. הרבה פעמים ה"עצמי" לא יודע מה הוא יהיה ללא הסיפור ומרגיש שהוא צריך את הסיפורים שלו, אפילו את הכואבים ביותר, כי אם יאבד אותם קיומו יהיה בסכנה. ועם זאת, כשאנחנו מתעוררים ומתפכחים אנחנו חשים הקלה ולא מבינים איך יכולנו לשאת עול כבד כל כך במשך כל הזמן הזה.


תרגול הדהרמה מניע אותנו ללא הרף לעבר חופש ולעבר ניבָּאנַה, התעוררות. אלו מילים גדולות, אך פירושן הוא פשוט לחיות באופן מלא ברגע הזה, עם תחושת ההשתאות שהוא מעלה בנו, עם פתיחות וללא הבניות והיצמדויות. זוהי עבודה מתמשכת של שחרור, שמתחילה במפגש עם הצלקות והפצעים והתמודדות אתם, מגע במקומות הקשים, הזרמת אנרגיית חיים לתוכם ותנועה לעבר תחושת רווחה קיומית. החיים הם רק החיים, הם מעניקים לנו את הטרגדיות הגדולות ביותר ואת השמחות הגדולות ביותר, והם בלתי נשלטים. אנו שואפות להפוך לכלי חופשי ופתוח שיכיל את החיים הנצחיים הללו. כשאנחנו חיות כך לבנו מאמץ לחיקו עולם רחב יותר מהסבל האישי שלנו ומפתח יכולת להגיב ולפעום עם כל היצורים החיים.

[1]השמיים שבתוכי (עמ' 89-90) כתר 2002

22 views0 comments

Recent Posts

See All

מראיין: עמיר פריימן[1] עמיר: נתחיל בסטיבן התלמיד. מי היו מוריך?את מי אתה מחשיב כמוריך כיום? סטיבן: במסורת התרוואדה בה התחלתי את דרכי כמתרגל המושג 'גורו ראשוני' (Root Guru או Sat Guru) אינו קיים, כך שה

ההתנגדות העקרונית לכל סוג של קיצוניות– רעיון דרך האמצע – היא אבן יסוד בתורה הבודהיסטית. אם נגדיר את דרך האמצע כמרחב, אנו עלולים לראותו בטעות כתחום של "פּרוֶה" ושל בינוניות, אך לדברי הבודהא זהו דווקא ה

פרק בספר של סטיבן פולדר: "ערות בחיי היומיום" נדמה שהטלת ספק בעצם קיומי היא אבסורדית: הרי אני חווה את עצמי בכל רגע של ערות כמרכז של פעולות, כגבול, כביוגרפיה, כאוסף עצום של זיכרונות, כזהות מובחנת, נפרדת

bottom of page