פרק 2 – קבלה

המשכנו במסע ומצאנו את עצמנו במקום לא מציאותי – כפר אפגני בעמק באמיאן. האפגנים שם היו מאוד דומים לבדואים – פשוטים, עליזים וידידותיים. הם גם עישנו קצת, מה שתרם לגישה רגועה ולא שגרתית לחיים.
דרך החוויות שלנו חקרנו נקודות מבט אחרות. זה בא לידי ביטוי במסעות שלנו וגם בהרגלי העישון – עישנו גראס. בעמק באמיאן יש פסלי בודהה עצומים חצובים בצוקים, והבוהן הגדולה ביותר הייתה בגובה שלי. בתוך הצוקים היו מערות רבות מחוברות במדרגות. גרנו במערות האלה במשך שבועיים. המערות היו בתוך הצוק, ויכולנו לשבת על ראשו השטוח של פסל הבודהה ולהשקיף על אפגניסטן. לא דאגנו מה יקרה. האפגנים היו נהדרים; הם אהבו אותנו כי היינו פרועים. עישנו איתם, התבדחנו, שיחקנו עם הילדים, והרגשנו שאנחנו משתלבים – לא כתיירים, אלא כחלק מהקהילה.
יום אחד, כששתינו תה ברחוב הראשי של כפר סמוך, משאית הגיעה עם עצים עבור הכפר. המשאית ניסתה להיכנס למעבר צר, אבל נתקעה כי העצים בלטו מאחור ופגעו בבית. הנהג ירד והתחיל לנסר את העצים כדי לשחרר את המשאית. כשהכפריים ראו את זה, הם התרגזו – כי אלה היו העצים שלהם, שנועדו לבנייה. כולם קפצו על הנהג, וחשבנו שהם עומדים להרוג אותו.
הייתה מהומה גדולה – טורבנים עפו, אנשים צעקו. כשהאבק שקע, ראינו את כולם יושבים יחד, כולל הנהג – עכשיו בלי מכנסיים – וצוחקים. כל הסצנה הייתה כמו משחק ילדים. האפגנים היו כמו ילדים, ואנחנו הרגשנו תחושת אחווה חזקה וקבלה כלפינו. הם קיבלו אותנו לגמרי – לא רק בגלל הכסף שנתנו להם, למרות ששמחנו לתמוך בהם קצת – אלא בגלל הקשר האמיתי שנוצר. זו הייתה נסיעה פרועה, לא מתוך חיפוש רוחני, אלא כתרמילאים – ובאותה תקופה היו מעט מאוד כאלה. במזרח מצאתי את ה"משוגעות" הזו – כל סוגי האנשים, הגישות, הטקסים וההתנהגויות – הכול מתקבל.