פרק 11 – לצמוח מכישלונות

אבל לכולם היו תירוצים למה לא להקים יישוב חדש בהר חלוץ: לימודים, חוסר כסף, חוסר אנרגיה, לא לדעת איך ללמד יוגה בגליל. כבר לא הייתה קבוצה – רק חלומות. הר חלוץ קיים היום כמושב, אגב.
אז חזרנו לקבוצת נחלאות סביב ג'ון ווד, שחלקם כבר התחילו להתיישב בקליל. הם בנו שתי בקתות – שתי המשפחות הראשונות. אמרנו: "תראו, אנחנו מצטרפים אליכם. לא הצלחנו להקים משהו משלנו." הם היו קצת מהססים, כי ראו בי זר, אקדמאי, מדיטטור מזוקן, בודהיסט. לא התאמתי למודל שלהם של חלוץ עובד אדמה שמפתח את הפילוסופיה של מהאטמה גנדי. אבל בסוף הם קיבלו אותנו – היינו המשפחה השביעית בקליל.
כמעט הרגשנו כישלון שלא הצלחנו להקים קהילה משלנו, קהילה רוחנית. זו הייתה מין ברירת מחדל, עם תחושת כישלון קלה. לא העדפנו את קליל – הרגשנו שהאנשים שם חומריים מדי. לא הרגשנו שיש להם מספיק נשמה רוחנית. אני הייתי מדיטטור, וגם רחל הייתה רוחנית. הרגשנו שהם יותר מדי טכניים, פיזיים, ישראלים פרקטיים – בלי שום עשייה רוחנית.
משפחה אחת כן הצטרפה אלינו – הבעל היה אנגלי, חבר ותיק שלי. חברים אחרים מקבוצת נחלאות נשארו קרובים אלינו במשך שנים, וחלקם עשו דברים אחרים – למשל, היו שותפים להקמת קדיתא.
הגענו מירושלים ולא היה לנו איפה לגור. שכרתי בית של מישהו לשישה חודשים, ובזמן הזה הייתי צריך לבנות את הבית שלנו כדי שיהיה לנו מקום לגור בו. בלי שום ניסיון בבנייה, בניתי בעצם צריף עץ שיהיה חלק מהבית הגדול מאבן שבניתי אחר כך בידיים. קיבלתי קצת עזרה פה ושם, אבל בעיקר זה היה פטיש ומסמרים. השתמשתי בשלד של צריף ישן מקיבוץ כברי ובניתי סביבו, הוספתי קירות. זו הייתה מבנה פשוט וגס – אבל הוא עדיין עומד עד היום. למרות מצבו, אף פעם לא היה לי לב להרוס אותו.
להיות בתוך זה עכשיו, ולבוא מהתקופה ההיא – כבר בשנות ה-80 הייתי מעורב מאוד באקולוגיה. הייתה לנו תחושת נבואה – שהעולם נכנס לסחרור של חוסר קיימות.
מה זה אומר לחיות טוב – זו שאלה שמלווה אותי גם היום, וגם לאורך השנים. כשאני מסתכל על החיים, אני בוחר כל רגע מחדש ושואל: "מה זה לחיות טוב, כך שאוכל לומר – אני מוכן למות, כי חייתי טוב?"
—

בזמן שגרנו בבית השכור, גם עבדתי וגם כתבתי ספרים. כאקדמאי עם אהבה לדרכי חשיבה אלטרנטיביות ועניין עמוק ברפואה משלימה, היה לי הסכם לכתוב מדריך לרופאים באנגליה. עשיתי הרבה מחקר באנגליה, אבל כשעברתי לישראל, גרתי בצריף ובניתי בבקרים – אז יכולתי לכתוב רק בערבים.
בבית השכור היה מחסן עץ גס, מלא בחפצים של הבעלים. הקמתי שולחן מאולתר – לוח עץ שהנחתי על שני ארגזים שלו. בלי חשמל, כתבתי בעיפרון לאור נרות בלילה, בזמן שבניתי את הבית ביום. עכברים רצו על הרצפה, מתחת לרגליים שלי ועל הדפים, בזמן שכתבתי מדריך עם מאות עמודים ואלפי מקורות מדעיים. למרות התנאים הקשים, השלמתי את הטקסט האקדמי בתחילת שנות ה-80.
הניגוד בין עבודת העץ לכתיבת מאמרים אקדמיים נבע מהתחושה העמוקה שגדלתי איתה בשנות ה-60 – האמונה שהכול אפשרי. הלך הרוח הזה, שהושפע מהזמן שלי בהודו, שילב השפעות מגוונות – מדע, אלטרנטיבות, LSD, בודהיזם. שיחקתי בהרבה עולמות – מאוד מגוונים. גם הדהרמה תרמה לפתיחות הזו ולגמישות המחשבתית. המדיטציה עזרה לי לאמץ את הרעיון שהכול אפשרי – בלי הגדרות נוקשות של תפקידים כמו "מדען" או "נגר".
מדיטציה עוסקת בגמישות – לאפשר כאב, עונג, מחשבות, רגשות ואפילו ציפורים – בלי העדפה, בחירה או שיפוט. הכיוון הזה של הדהרמה הזין את הגמישות שלי, ואפשר לי לרקוד בין העולמות האלה.