פרק 10 – האתגרים בישראל, משפחה וקהילה

מכאן התחיל קליל. אחד האנשים מהקהילה בנחלאות אמר: "אני עובר לקליל." ג'ון ווד, שהיה כמו האב הרוחני של כל זה, אמר: "אנחנו עוד לא מוכנים. אתה צריך להיות ממש מעמיק בדרך הזו – כרגע זה עדיין סוג של בידור בשבילך. אתה עושה את זה, אתה מאמין בזה, אבל אתה עוד לא שם." אבל הם לא הקשיבו, והוא מאוד כעס. הוא אמר: "זה טיפוסי לישראלים – לפני שאתם מוכנים, לפני שאתם 'מבושלים', אתם פשוט יוצאים ועושים משהו." הוא לא אהב את הצד הזה של ישראל – לא ללכת עד הסוף, רק לנסות ולברוח. הוא אמר: "השער נשאר פתוח והסוס הצעיר ברח."
אבל אני ראיתי את זה קצת אחרת. ראיתי בזה הזדמנות להתחיל משהו באמת מעניין – וזה מה שגרם לי להישאר בקליל. זו הייתה ההחלטה שלי – לא הדהרמה, לא שום דבר אחר. לא אהבתי את ישראל; לא אהבתי לחיות בתיאוקרטיה. לא אהבתי את זה שאנשים מסתובבים עם נשק בכל מקום. לא אהבתי את תחושת הקורבנות ואת הדיכוי של הפלסטינים. חשבתי שזו לא מדינה בריאה – ובמובנים מסוימים, אני עדיין חושב כך. אבל קליל הייתה ניסוי כל כך יפה בהקמת חברה חדשה. היינו שיכורים מהרעיון.
ג'ון ווד לא הבין את הצורך העמוק במשפחה. לג'ון ולוורה היו ילדים, אבל לא היה להם קשר אמיתי איתם – הם היו מפוזרים. לנו הייתה משפחה מאוד קרובה, וכך גם לכמה מהאנשים המקוריים שהגיעו לקליל. רצינו לבנות מקום לילדים שלנו – זו הסתכלות אחרת לגמרי.
—
עם שלוש הבנות שלנו, אין ממש מריבות במשפחה. אין קונפליקטים או תחרות – זה פשוט מבורך, איכשהו. אולי זה קשור לרחל ולי, באיזו דרך עמוקה. האופן שבו אנחנו חיים – כך גם הבנות שלנו. אנחנו לא חיים בצורה מחושבת, לא שואלים כל הזמן "מה הכי טוב?" – אנחנו חיים בצורה ספונטנית, עם הטבע.
אתן דוגמה. כשנסענו מאנגליה, קודם לקחנו אונייה להולנד, כי גילינו שמכוניות יד שנייה שם זולות. קנינו אחת כדי שתהיה לנו מכונית בישראל, ואז נסענו איתה מבריטניה לישראל. מה שזכור במיוחד זה שלפני שעזבנו את אנגליה, מילאנו את המכונית בתפוחים מהעץ שהיה לנו שם. אלה היו התפוחים הכי טעימים – לא היה משהו כזה בישראל. ארזנו שניים או שלושה ארגזים – רק תפוחים! ונסענו עם מכונית מלאה בילדים ותפוחים כל הדרך לישראל.
זה לא היה מעשי בכלל. רוב האנשים היו מביאים דברים שימושיים או יקרים – אנשים מילאו מכוניות בחיתולים חד-פעמיים, שלא היו זמינים אז בישראל – אבל אנחנו לא חשבנו ככה.
—
הרגשתי מוכן להתנסות באורח חיים חדש, אבל לא הייתי מספיק עמוק בתוך תורתו של מהאטמה גנדי כדי להתחייב לארגון שלו. הייתי מוכן להתחיל חברה חדשה, והרגשתי בוגר מספיק כדי להקים משהו שמתאים למצב שלנו. ג'ון לא הבין את הצרכים הייחודיים של משפחות בישראל ואת התרבות השונה. הוא ניסה לשתול מודל קיים של גנדי מהודו לתוך ישראל – וזה פשוט לא התאים.
הייתה לנו תחושת שליחות – רצינו להיות בטבע ולהקים קהילה חדשה איפשהו. נחלאות הייתה סוג של מודל לזה. הילדים כבר התרגלו לזה. הם ראו שאנחנו חיים כקהילה – בבתים שונים, עם אנשים בעלי חשיבה אלטרנטיבית – וזה היה כמו הכנה.
למשל, לכל אחד היה תפקיד בקואופרטיב. התפקיד שלנו היה להכין מוזלי. הילדים ואנחנו היינו יושבים מחוץ לדלת עם גיגית ענקית ומערבבים שיבולת שועל וצימוקים. הם היו עוזרים למדוד ולערבב. הילדים היו חלק מאיתנו – לא הייתה לנו תיאוריה של "אנחנו המבוגרים והם הילדים" – הם היו חלק מהחיים היומיומיים שלנו. הרגשנו שההורות היא דבר מהותי – לא היה להם "זמן משחק" נפרד – הם למדו דרך ההשתתפות איתנו.
חיפשנו קרקע במשך זמן מה. נסענו בכל הגליל, מחפשים מקום להקים קהילה. הילדים התחילו לאבד סבלנות – נדחסו למכונית, נסענו ממקום למקום, לפעמים רבנו. זה היה קצת יותר מדי בשבילם. החיפוש שלנו אחרי קרקע להקים קהילה בישראל היה מאתגר. היו לנו כמה אנשים שהיינו בקשר איתם בירושלים, חוץ מג'ון ווד והקבוצה שלו, ורצינו להקים את זה בעצמנו. ג'ון והקבוצה שלו היו יותר בכיוון של גנדי ואורח חיים פשוט, ואנחנו היינו יותר בכיוון הרוחני – יוגה, מדיטציה ורוח.
בסוף קרה משהו. הסוכנות היהודית נתנה לנו חלקת אדמה. הם אמרו: "מצאנו לכם פסגת הר. היא שלכם – זה הר חלוץ." חזרנו לקבוצה ואמרנו: "יש לנו אדמה. בואו נלך."