מוגלי בספר הג'ונגל של קיפלינג, מציאות וזהות

הייתי ילד מהורהר וקצת בודד, שגדל בפרבר המפסטד גארדן בצפון לונדון, ליד פינצ'לי. הוריי היו פליטים מגרמניה, וחיינו בקהילה יהודית אורתודוקסית מהמעמד הבינוני. זו הייתה סביבה נוחה, יציבה ושמרנית, בבית פרברי נאה עם גינה. למרות זאת, הייתי ילד מהורהר שנהנה מהבדידות שלו. ברגע שהוריי הלכו לישון, אני התחלתי "לחיות" – פתחתי ספרים וקראתי פנטזיות מתחת לשמיכה כדי שלא יראו שאני ער חצי לילה. היה לי עולם דמיון עשיר, שחייתי בו חיים נפרדים.
אחד הספרים שהשפיעו עליי עמוקות היה ספר הג'ונגל של רודיארד קיפלינג. קראתי אותו כחמש פעמים. הדמות של מוגלי, הילד שגדל עם זאבים, נגעה בי מאוד. מוגלי חשב שהוא זאב כי הוא גדל עם זאבים. הרעיון הזה דיבר אליי: אני רק חושב שאני סטיבן כי גידלו אותי אנשים שאמרו לי שאני סטיבן. לכן, אין "סטיבן" מהותי – זו פשוט אמונה, החלטה או מקרה שהוריי קראו לי כך ועיצבו אותי כפי שאני. אבל יכולתי להיות כל דבר. התחושה הזו ריתקה אותי, אבל לא יכולתי לדבר עליה עם אף אחד. כבר אז, בעולם הדמיון שלי, שאלתי שאלות על המציאות.
בגן הילדים, הייתי הילד שטיפס על המתקן וישב שם לבד, מתבונן בילדים האחרים משחקים. לא הייתי אומלל; זו הייתה ילדות די שמחה, אבל הרגשתי קצת מנותק מהילדות הרגילה של כדורגל. שאלתי את עצמי הרבה שאלות: מה אני? מי אני? איך הפכתי למה שהפכתי? השאלות האלה תמיד היו בראש שלי. הסיפור של מוגלי גרם לי לחשוב לעומק על זהות ומציאות. אם מוגלי יכול היה להאמין שהוא זאב כי כך גידלו אותו, אז גם הזהות שלי כ"סטיבן" היא שרירותית. ההבנה הזו גרמה לי לראות את עצמי כלוח חלק, שמעוצב על ידי האנשים והסביבה שסביבי.
ולאט הפכתי למי שאני. כשגדלתי והתחלתי ללמוד בבית ספר, נהניתי מהלימודים. היו לנו מורים קצת משוגעים, לא טיפוסיים. זו הייתה תקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, כשאנשים מבוגרים שחוו חיים מלאים הפכו למורים כי לא הייתה להם עבודה אחרת. הם היו אנשים גדולים, לא מורים מקצועיים. המורה שלי לאנגלית, למשל, היה אלוף שחייה לשעבר. כשהתבגר ולא יכול היה לשחות יותר, התחיל ללמד אנגלית כי אהב את השפה. את כל שיעורי האנגלית העברנו ביער הסמוך, קוראים שירה מתחת לעצים. לקראת בחינת הסיום (מקבילה לבגרות), הוא לא אמר לנו אילו ספרים לקרוא עד שלושה חודשים לפני הבחינה. כמעט עשינו מהפכה מרוב פאניקה. הוא אמר: "אם אתם אוהבים שירה ושפה, תסתדרו, אל תדאגו." הוא נתן לנו את הספר ואמר לקרוא ולגשת לבחינה. היינו בפאניקה, אבל זה היה טיפוסי לחינוך שקיבלתי – מאוד מיוחד. החינוך לא היה רק על ידע — הוא היה על חיים, ערכים והשראה. המורים היו מנטורים, לא רק מדריכים. אהבתי מאוד את בית הספר בגלל זה.
כבר בגן או קצת אחר כך, שאלתי שאלות על המציאות והדמות שנהייתי. כל זה התרחש בתוך הראש שלי, ולא היה לי עם מי לדבר על זה. זה גרם לי להסס כשדיברתי עם אחרים. הייתי צריך לחשוב קצת לפני שיכולתי לתקשר עם ילדים אחרים, אז הייתי ילד שקט. היה לי קשה לתקשר עם ילדים אחרים ואפילו עם ההורים שלי. לא הייתה לי תחושת זהות ברורה שממנה יכולתי לדבר באופן ספונטני. היה פער בין המחשבה לדיבור – מרווח קטן של חוסר ודאות. המציאות לא הייתה מובנת מאליה, ותמיד היה שם הפער הזה.
למשל, היו לי הרבה בעיות תקשורת עם אבא שלי. הוא היה אדם טוב, דתי אורתודוקסי, ושניהם – הוא ואמא – ניסו מאוד "לעשות את הדבר הנכון" ולהשתלב, ללמוד את כללי ההתנהגות. כששאלתי את אמא למה היא עושה משהו, היא הייתה עונה: "כי ככה עושים." זה היה התשובה שלה תמיד. ההורים שלי היו אנשים "גדולים" במובן שהם היו מעוצבים על ידי החוויות שלהם כפליטים מגרמניה. הם חיפשו את הנורמות וניסו להתאים את עצמם. אני עשיתי את ההפך – חקרתי את הנורמות ולא תמיד ראיתי בהן דבר מועיל. לא הצלחתי להסביר את עצמי לאבא שלי. הוא דרש ממני ללכת לבית הכנסת, לחבוש כיפה, ללבוש בגדים מסוימים – כי אלה היו הנורמות של החברה האורתודוקסית בלונדון. לא הצלחתי להסביר למה זה לא מתאים לי. הפער הזה השפיע על הדיבור שלי, וזה היה קושי שנאבקתי איתו.
זה לא עשה אותי אומלל, חוץ מתקופה בגיל ההתבגרות המוקדם, שבה הרגשתי קצת מכווץ כי רציתי יותר חברים ולא מצאתי. אבל הילדות שלי לפני כן הייתה די שמחה. שיחקתי הרבה בגינה, והייתי בסדר עם להיות לבד. הייתה תקופה קשה, אבל לא נכנסתי לדיכאון. חייתי במלואי – קמתי בבוקר, צפיתי בציפורים הראשונות בגינה, בפרפרים שבאו בקיץ, ובטבע שבגינה הקטנה שלנו. לא אהבתי ספורט, אבל אהבתי טבע.
בילדותי, אבא שלי היה מניח תפילין כל בוקר ומתפלל, והיה מעורב מאוד בבית הכנסת. הוא היה גבאי, והלך כל שבת. הייתה ציפייה ברורה שגם אני אקיים את זה, עד שבגיל 14 או 15 פשוט אמרתי – לא, אני לא יכול. עד אז, הייתי חלק מתנועת הנוער הדתית בני עקיבא. זה היה בסדר עד שהבנתי שזה לא בשבילי. זה היה בעיקר עניין של שליטה. כילד קטן, ראיתי את הפחד שמאחורי זה – הפחד של המבוגרים מהכאוס, מהלא-נודע, מהאפשרות לא לעשות את הדברים "נכון", לא לפעול לפי קודים ונורמות. ראיתי בזה חלק מהמחלה של הבגרות, וראיתי את זה כבר בגיל צעיר. אני התאהבתי באי-הוודאות של החיים, בהתרגשות של הקיום.
היה לי עולם פנימי עשיר, והעולם החיצוני של משחק עם ילד או שניים מהשכונה, המצאת חוקים חדשים למונופול ופעילויות יצירתיות היו חלק מהילדות שלי. לא היו לי הרבה חברים כי לא חלקתי את תחומי העניין של שאר הילדים – כמו כדורגל או טלוויזיה. אפילו טלוויזיה לא הייתה לנו. לכל הילדים האחרים כבר הייתה טלוויזיה, אבל לנו לא. התחושה הזו של להיות שונה ולשאול שאלות על מציאות וזהות הייתה חלק משמעותי מהחיים המוקדמים שלי.
אני זוכר שבגיל שבע בערך, הייתה לי תובנה פתאומית – והיא ממש הבהילה אותי.