פרק 3 – הורים ונתינה

הרשה לי קודם לספר על חיי המוקדמים, לפני שאצלול לחוויות מחיי הבוגרים – על אבי ואמי והמקום שבו גדלתי.
אבי, מקס, גדל בהנובר שבצפון גרמניה, במשפחה אורתודוקסית. הוא היה אדם אינטלקטואלי, אהב שירה גרמנית והיה טיפוס חולמני. הוא תכנן להיות עורך דין, אך עם עליית הנאצים לשלטון, נעשה קשה למצוא עבודה או הכשרה בתחום המשפט. לכן פנה לעסקים, והחל ליצור קשרים עם אנגליה בסוף שנות ה-20.
בשנת 1933, כשהנאצים עלו לשלטון, חבריו מבית הספר החלו להתרחק ממנו – חצו את הרחוב כדי לא לפגוש אותו. בנוסף, הוא הרגיש שלחברה הגרמנית חסר חוש הומור, בעוד שלאנגלים, לפי קשריו איתם, היה חוש הומור נפלא. הוא האמין שאנשים עם חוש הומור לא יפגעו ביהודים, ולכן החליט לעבור לאנגליה והקים עסק קטן לייבוא וייצוא.
הוא היה אדם אתי מאוד והעריך אמון בעסקים. הוא אמר שזה מה שאהב בעסק – הכול התבסס על מילה, על אמון. הוא נהג לספר שמשלוחים מרוטרדם לניו יורק נשלחו רק על סמך מילתו, בלי ניירת, כי סמכו עליו. הוא נהנה מהקשרים העסקיים שהתבססו על אמון הדדי.
האורתודוקסיה של מקס נשארה חזקה, והוא הפך לגבאי בבית הכנסת המקומי. הוא ראה ביהדות דת אתית, שהביאה לו שמחה ותמיכה. הוא גם עזר לפליטים יהודים מגרמניה להתיישב באנגליה – וכך פגש את אמי בשנות ה-40.
אמי גדלה בוופרטאל, במרכז גרמניה, בבית חילוני. אביה היה עורך דין, והמשפחה הייתה מאוד מחוברת לטבע. היו לה שני אחים ואחות אחת. האחים שלה היו ידועים בפעילויות אקסצנטריות, כמו גידול פטריות במרתף. הם היו מזמינים זבל סוסים מהרחוב כדי להשתמש בו כמצע לפטריות – הם היו מלאים ברעיונות משוגעים.
כשאבי עבר לאנגליה, הצליח להביא איתו את הוריו, אך בני משפחה אחרים נותרו מאחור ונספו. לאמי הייתה היסטוריה טראגית. בשנת 1939, היא ומשפחתה הצליחו להשיג מקום על אונייה מרוטרדם, אך ברגע האחרון הוריה חזרו לקחת מסמכים חשובים. הם פספסו את האונייה ולא הצליחו לעזוב את גרמניה. הם נשלחו לטרזיינשטט ומשם לאושוויץ, שם נספו. אמי הגיעה לאנגליה די בודדה.
אבי היה מאוד כועס על גרמניה, אבל אמי לא. ילדותה הייתה מלאה בטבע, שיט והליכה – וזה העניק לה יציבות פנימית. אחרי המלחמה היא אפילו חזרה לגרמניה לבקר חברים ואת עירה. אבי, לעומת זאת, סירב במשך רוב חייו באנגליה לקיים כל קשר עם גרמניה. בבית דיברו גרמנית, אבל אני לא קלטתי את השפה – הייתי ילד מהגר, ורציתי להתחיל חיים חדשים.
אמי הצליחה לעבור לאנגליה בזמן המלחמה, בתקופה שבה הייתה מכסה לפליטים. היא מצאה עבודה באוניברסיטת קיימברידג', שם הדליקה קמינים וסידרה מיטות לסטודנטים – וכך התחילה את חייה שם. בניגוד לאבי, שהיה מלא כעס כלפי גרמניה, אמי – בזכות ילדותה בטבע, השיט וההליכה, ובזכות אופייה הפיזי – הצליחה להישאר יציבה. היא ביקרה בעירה הגרמנית, אך אבי סירב לכל קשר עם גרמניה במשך רוב חייו.
שני הוריי היו מחויבים מאוד לעשיית חסד ולעזרה לאחרים. הם התעניינו בישראל – אמי הלכה להכשרה חקלאית בגרמניה מתוך כוונה לעלות לארץ, אך אבי פחד מהרעיון. הוא דיבר על כך, אבל לא עשה דבר בפועל – ולכן נשארו באנגליה.
אולי זה לא מקרי שאני מדבר על הוריי כנותני חסד – זו הייתה אתיקה חזקה מאוד במשפחה, של נתינה לאחרים. אולי זה זורם לי בדם. לכן, כשעסקתי בדהרמה בשנות ה-80, התחלתי להרגיש שזה משהו מיוחד.