פרק 14 – סיפורי זהות על עצמי

עשיתי ריטריט בארצות הברית במרכז המדיטציה הבינלאומי (IMS) עם ג'וזף גולדשטיין. זה היה ריטריט של שלושה חודשים בשתיקה. יום אחד נכנסתי לחדר וראיתי ערימות של דפים על השולחן. כתבתי ללא הפסקה – תיעדתי מחשבות, תובנות והשראות. כשראיתי את ערימת הדפים הזו, פתאום הרגשתי שאני לא יותר מערימת ניירות. חשבתי: "כל מה שאני – זה ערימת דפים. אני לא אדם שלם. אני רק כותב דברים." ההבנה הזו גרמה לי לייאוש, ובכיתי – הרגשתי שאני לא יותר מהמילים שכתבתי.
הבנתי שזו חוויה חשובה. אז כל חצי שעה חזרתי, הסתכלתי על ערימת הדפים, פרצתי בבכי ואמרתי לעצמי: "אני כלום. אני רק ערימת דפים. אני אפס." ואז חזרתי למדיטציה לעוד חצי שעה – וחזרתי על התהליך. עשיתי את זה אולי עשר פעמים. אחרי זה, משהו השתחרר. הרגשתי פחות דחף לכתוב. אמנם המשכתי לחשוב מחשבות מעניינות ולהמשיך לכתוב, אבל זה היה עם הרבה פחות הזדהות ודחיפות. זה היה כמעט כאילו שאם אני כותב דברים חכמים או תובנות מעניינות – אז אני שווה משהו. החוויה הזו שחררה אותי מהצורך לאשר את עצמי דרך הכתיבה.
המשכתי לכתוב עד היום, אבל עם פחות דחף ופחות הזדהות. החוויה הזו שחררה אותי מהיבט מסוים של "העצמיות". היו לי הרבה רגעים קטנים של חופש מסיפורי העצמי. בריטריט הראשון שאירגנתי בבית שלי, רצתי לנהריה לקנות ירקות, ובסוף איחרתי למדיטציה. חזרתי במהירות, זרקתי את הירקות במטבח ורצתי לחדר – מתנשף. ג'ון קולמן אמר: "אה, סטיבן, הנה אתה. תוכל להוביל אותנו בסריקת גוף עכשיו." זה היה שוק – לעבור מריצה למדיטציה. השוק הזה גרם לי ממש לצאת מהגוף. הרגשתי שהרוח שלי מרחפת מעליי, וצפיתי בעצמי מלמעלה לפני שחזרתי לגוף. זו הייתה הפעם היחידה שזה קרה בצורה כל כך דרמטית, למרות שחוויתי תחושות דומות בריטריטים אחרים. לפעמים הרגשתי כאילו אני עומד מחוץ לדלת ומתבונן פנימה – אבל אף פעם לא ידעתי עד כמה זה אמיתי או דמיון. החוויות האלה קרו לרוב בריטריטים אישיים, לא בהנחיית מורה – והם היו העמוקים ביותר.