פרק 12 – צעד החוצה, צעד פנימה

המשכנו את הדרך והלימוד שהתחלנו בירושלים, אבל בצורה הרבה יותר רצינית. בנינו את הבתים בעצמנו, גידלנו את כל האוכל שלנו, ולא יצרנו שום פסולת – הכול הועבר למחזור.
בימי קליל הראשונים הייתה קבוצה "פנימית" וקבוצה "חיצונית". הקבוצה הפנימית לעיתים קיללה את מי שלא האמין בדרך – את ה"חיצוניים" שהגיעו לקליל בדרכים שונות. אני הייתי חלק מהקבוצה הפנימית, וגם לה היו את הבעיות שלה. אחת הקשיים הייתה השימוש הנפוץ בחשיש, שהיה חלק מהאתוס. אני תרגלתי מדיטציה והייתי עמוק בלימוד הבודהיסטי, אבל גם עישנתי גראס – וזה לא ממש הסתדר יחד.
המשכתי לעשן חברתית עם הקבוצה עד גיל 45. יום אחד החלטתי להפסיק. אמרתי: "היום אני לא מעשן יותר ג'וינט אחד, ואני עוזב את החברה הזו." לא יכולתי להישאר איתם בלי לעשן – זה היה חזק מדי. זה הצליח, וזה היה שיעור חשוב עבורי. הבנתי שהעישון גוזל ממני אנרגיית חיים בסיסית ומונע ממני להשתנות. אמנם תרגלתי מדיטציה, אבל זה היה כמו לנסות לחתור בסירה שקשורה לחוף – היא לא זזה לשום מקום. העישון כל הזמן החזיר אותי לאותו מקום ישן.
אני עדיין מכיר את האנשים בקליל ומסתדר איתם, אבל אני לא יושב איתם בערבים. הייתי צריך להתנתק מהחברה הזו ולמצוא חברים וחיבורים חדשים. אני רואה את כל זה כחלק מחבלי הלידה של תהליך מתמשך של טיהור דרכי חיים. הקמת קליל הייתה עוד צעד בחיים טובים – כמו גם לעזוב את העבודה שלי בלונדון, להיות עצמאי ולא נשלט על ידי מוסדות. כן היו לי עבודות פה ושם בישראל – בבתי חולים ובבתי ספר לרפואה – על בסיס חודשי או שעתי, אבל לא היו לי קשרים ארוכי טווח עם מוסדות.
המדיטציה עזרה לי להבין שמשהו מהאנרגיה החיה, הצוחקת, המבעבעת של החיים – חסר. התאים והרקמות שלי הרגישו עייפים וחסרי חיוניות. הבנתי שזה הגראס ששם עליי שמיכה אפורה, שואב ממני אנרגיה וחוסם את ההתקדמות הרוחנית שלי. אז באותו יום החלטתי להפסיק לעשן. נכנסתי הביתה ואמרתי לרחל: "זהו. סיימתי עם הגראס, עם החשיש. סיימתי."