פרק 13 – מורים על פחד

בשנים 1978–1979 חוויתי פריצת דרך משמעותית, עליה דיברתי לא מעט בריטריטים ובשיעורים. התחלתי לתרגל מדיטציה בשנת 1976 בשיטת גואנקה, תרגלתי מדי יום, אך לא שעתיים ביום כפי שהומלץ. בתקופה שבה לימדתי בקולג' צ'לסי, חוויתי פריצת דרך אדירה בהתמודדות עם הפחד שלי מדיבור בפני קהל. הפחד הזה היה מושרש עמוק בילדותי, שם נאבקתי בתקשורת עם אחרים והרגשתי לעיתים קרובות שאיני מסוגל פסיכולוגית לדבר עם יותר מאדם אחד בו זמנית. בקולג' צ'לסי נדרשתי להרצות בפני 300 סטודנטים – מה שגרם לי לפאניקה וחרדה עצומות.
השתמשתי בתרגול המדיטציה של גואנקה כדי להתמודד עם הפחד הזה. התמקדתי בלחוות את הפחד כתופעה גופנית, במקום להיסחף לתוכו. התבוננתי במתח בבטן, שמתי לב איך הוא משתנה ונע. על ידי כך שראיתי את הפחד כתופעה גופנית שמופעלת על ידי תנאים מסוימים, הצלחתי לקחת צעד אחורה ולא להזדהות איתו.
תוך שנה, התרגול הזה עזר לי להתגבר לחלוטין על הפחד מדיבור בפני קהל. הוא מעולם לא חזר. החוויה הזו הדגימה את העוצמה של המדיטציה ושל התרגול הבודהיסטי בטיהור דפוסים מנטליים, הרגלים והתמכרויות. היא חיזקה את המחויבות שלי למדיטציה, והובילה אותי להשתתף ב-15 ריטריטים בסגנון גואנקה במהלך שנות ה-80.
טסתי לאנגליה פעמיים-שלוש בשנה, כי לא היו ריטריטים בישראל. לרחל ולי היה הסכם: אני אסע לריטריטים באנגליה, והיא תנהל את החווה והילדים. בתמורה, לא אקח עבודה של תשע עד חמש – אשאר בבית, אעבוד ואהיה חלק מהמשפחה.
בשנות ה-80 הייתי שקוע עמוק בתרגול הבודהיסטי, וזה הרגיש מיוחד מאוד, כמעט סודי. בודהיזם היה כמעט לא מוכר בישראל, ולעיתים הובן לא נכון כדת רחוקה כמו פולחן שיווה בהודו. הייתי האדם היחיד שהכרתי בישראל שהיה לו קשר כלשהו לתרגול בודהיסטי. חבל שזה לא היה נגיש יותר, אז החלטתי לארח ריטריט בבית שלי.
במסירות עצומה, הקדשתי חודש או חודשיים לשיפוץ הבית שלי בקליל. שיפצתי את המטבח והעברתי אותו למחסן, כדי להפוך את הסלון לאולם מדיטציה. זה היה חודש של עבודה קשה – להפוך את הבית למעין מנזר. הזמנתי את ג'ון קולמן ממסורת גואנקה לריטריט של עשרה ימים, וניהלתי את כל מה שמאחורי הקלעים – כולל ריצה להביא ירקות. חברי נמרוד צ'יינמן בישל, ובגלל שזה היה בפסח, אכלנו רק אורז – בלי חיטה. אירחנו 30 אנשים – כולם ישנו באוהלים או בחדרים, והילדים שלי ישנו בבית. הם אהבו את השינוי ונזהרו לא להפריע לריטריט.
אחרי הריטריט לקח עוד חודש להחזיר את הבית לקדמותו. המסירות הזו הייתה משוגעת, אבל זו הייתה חלק מהחיים שלנו. גם רחל וגם אני היינו מוכנים לדברים כאלה – תמיד עושים דברים לא שגרתיים ובלתי צפויים. גם את קליל התחלנו בצורה די משוגעת. מאוחר יותר, ישראל רוזמן בנה מחסן ליד ביתו, שהפך ל"משיב נפש", והתחלנו לארח שם ריטריטים במקום בבית שלי. הזמנתי מורים כמו סטיבן באצ'לור וכריסטופר טיטמוס, וזה הרחיב את ההבנה שלי של הדהרמה מעבר לגבולות של ריטריטי גואנקה.
ההקשבה למורים האלה הרגישה כמו לצאת ממקום קטן אל יקום עצום. תורת החכמה שלהם הייתה טרנספורמטיבית. באותה תקופה הייתי עדיין אחד הבודדים בישראל שהיו מחויבים לדהרמה. אחרים, כמו דליה תמיה, גם התחילו לארח ריטריטים. הכול התבסס על דנה (נתינה), עם רישומים ידניים במחברת – מה שהוביל בסופו של דבר לצורך בארגון פורמלי. הקמנו עמותה בשם "תובנה" כדי לנהל את הכספים ההולכים וגדלים מריטריטים.
חזון תובנה היה לארח ריטריטים בודהיסטיים בישראל, עם דגש על סגנון תובנה (Insight) ולא רק גואנקה. רצינו פשטות ואותנטיות – ריטריטים עם מגורים באוהלים. הרעיון צמח לאט, דרך מפה לאוזן. רוב המשתתפים לא היו בעלי ניסיון קודם, אבל היו סקרנים – אחרי שקראו ספרים של סופרים כמו אלדוס האקסלי או אלן ווטס. הסקרנות הזו הניעה את הצמיחה של הריטריטים שלנו.
ברצוני לשתף בכמה מהחוויות המשמעותיות שהיו לי במהלך התרגול ובריטריטים.