פרק 15 – אין שום דבר רע בחיים

עשיתי ריטריט בהודו לפני שנים רבות, בטירובנאמאלי. שכרתי חדר קטן מאוד באשראם ליד אשראם אחר, שבו לימדו ריטריט ויפאסנה בהנחיית ג'איה ואג'אי. אני לא השתתפתי בריטריט הזה, אבל הייתי בסביבה. ביליתי שישה שבועות בחדר הזעיר הזה, שהיה בו רק מיטה, שולחן קטן ושטיח. בכל יום הייתי הולך קצת ואז יושב במשך שעות רבות.
במהלך הזמן הזה הרגשתי יותר ויותר כאילו יש לידי תהום – ריק שמייצג את ההתפרקות של הזהות העצמית שלי. הייתי נואש לקפוץ לתוכו ולשחרר את האדם שנקרא סטיבן. בכל פעם שנגעתי בתחושת ההיעלמות הזו, עלה בי פחד, והייתי חוזר חזרה אל המוכר. זה קרה שוב ושוב.
אג'אי, המורה מהאשראם הסמוך, היה בא כל יומיים-שלושה לומר שלום. דיברנו קצת, וסיפרתי לו על מה שאני עובר. הוא אמר, "כדי לקפוץ אל הבלתי נודע, אתה צריך אושר. אם אתה מאושר, תוכל לעבור דרך הפחד. האושר שלך ייקח אותך למקומות שמפחידים אותך בדרך כלל. עשה זאת שוב ושוב – הרגש את הפחד, וחזור. גע בזה פעמים רבות, ובהדרגה הפחד יפחת."
הוא שאל אותי על החיים שלי, ואמרתי שבעיקרון הייתי ילד שמח. הוא אמר, "הילד השמח שבך יעזור לך לקפוץ אל הבלתי נודע."
אבל זה לא קרה כמו שציפיתי. במקום זאת, בוקר אחד התעוררתי וחשבתי, "זה הכל שטויות. אני לא צריך לקפוץ לשום מקום. החיים בסדר כמו שהם. מאיפה כל הלחץ הזה לפרק את עצמי לגמרי?" ברגע הזה הכל השתנה. הפסקתי את התרגול האינטנסיבי וביליתי את עשרת הימים הבאים בערסל מחוץ לחדר שלי, פשוט מרחף ומדבר עם חברים שבאו לבקר.
החוויה הזו לימדה אותי משהו עמוק על החיים הרוחניים והתרגול. אם אתה מציב לעצמך מטרות ודוחף חזק לקראתן – אתה מאבד משהו. אתה חי בעולם שמוגדר ומוגבל על ידי הצרכים שלך. הבנתי שאין שום דבר רע בחיים. החיים טובים כפי שהם. החופש הפנימי להרשות לחיים להיות כפי שהם – זה היעד הרוחני.
—
מעולם לא התכוונתי להיות מורה לדהרמה; זה פשוט לא היה באופק שלי. החיים שלי כבר היו מלאים בכתיבת ספרים ובהרצאות על צמחים ועשבים, והמשכתי להשתמש במדע בעבודתי. התפרנסתי מעולם הצמחים.
ואז, יום אחד, אילנה מהעיר כרמיאל פנתה אליי. היא סיפרה שיש לה קבוצה שמתעניינת בבודהיזם, והזמינה אותי להרצות. הסכמתי, והם נהנו כל כך שהתחלתי לבקר שם מדי שבוע.
הקבוצה כללה בערך 15 אנשי מקצוע מהמעמד הבינוני. על אף השפע של עוגות ודברי מתיקה — מה שהרגיש קצת אנטי-בודהיסטי — שמחתי על ההזדמנות לחלוק את הידע שלי. זה היה מספק לראות איך תובנות פרטיות שלי יוצרות השפעה ומביאות לשינוי. בהדרגה, עוד אנשים ביקשו שאלמד, וזה קרה באופן אורגני. אף פעם לא עברתי הכשרה רשמית ללמד — לא היה בכך צורך. בתובנה, אנחנו מאמינים שכאשר למישהו יש מספיק דהרמה, הוא ילמד באופן טבעי.
התרגול עצמו מדריך את ההבנה ועוזר לתרגם את האמיתות הרוחניות של הבודהיזם לשפה של חיי היומיום. ללמד ריטריטים בתובנה הפך לתפקיד כברירת מחדל עבורי, פשוט כי לא היו הרבה אחרים. זה התגלגל מעצמו, מתוך עניין ובקשות של אחרים.
בהתחלה היו לנו רק מורים מחו"ל, לא ישראלים. אני הייתי המורה הישראלי הראשון, ובהדרגה הצטרפו אחרים. מצאתי את עצמי בעמדה שבה הייתי צריך להחליט מי יכול להיות מורה. למרות שאינני דמות דומיננטית מטבעי, הובלתי מאחור — פשוט כי לא היה מישהו אחר שיקבל את ההחלטות האלה.
אנשים רצו ללמד, ואני הייתי צריך להעריך אם הם מוכנים, וזה דרש הבנה עדינה של התרגול שלהם ושל ההתמודדות שלהם עם תאווה, שנאה ואשליה – שלושת הרעלים.
הייתי צריך להכיר אותם היטב כדי לשפוט אם הם חופשיים מספיק כדי ללמד. זה לא רק עניין של כמה שנים הם תרגלו בהודו — הם היו צריכים להפגין מוכנות אמיתית. היו לנו מורים, גם מהארץ וגם מחו"ל, שלא עמדו בסטנדרטים, והייתי צריך לומר להם שהם לא יכולים לחזור. התפקיד הזה, של מי ששופט, היה מאתגר ולא קל לי.
תמיד הרגשתי שאני רוקד בכמה חתונות במקביל — חי בכמה עולמות שלא בהכרח משתלבים, אלא במקרה. חיי מלאים בפעילויות מגוונות — עבודה למען שלום, עבודה עם עשבים ומדע — שלא משתלבות באופן טבעי. זה יותר כמו דברים שמגיעים לחיי בלי שליטה שלי. הקרמה מובילה אותי, מונחה על ידי הבלתי נודע וההזמנות שמגיעות.
למרות כל המגוון הזה, אני מרגיש תחושת ריקות וקלות עמוקה. אין בי אישיות חזקה שמגדירה אותי או מכוונת אותי. אני נע בקלילות בתוך החיים — אם זה עם ירקות, תרנגולות, מאמרים מדעיים או מדיטציה עמוקה. הדברים לא צריכים להתחבר זה לזה; החיים הם משחקיים ומגוונים. אני לא דואג לאבד יכולות עם הגיל, כגון יכולותיי המתדרדרים בשפה העברית לאחר 40 שנה בישראל. יכולות וקיבולות באים והולכים, חיים מגיעים וחיים ממשיכים ופגים. אני מקווה שארגיש כך גם עם מותי ואתן לכך להגיע בזמנו ואהיה קל עם כך גם כן.