פרק 1 – לרקוד על סף הלא נודע

בגיל שבע פתאום הבנתי שהמוות הוא בלתי הפיך, וזה ממש הבהיל אותי. זו הייתה תובנה פתאומית – שהחיים הם רחוב חד-סטרי, וכשהם נגמרים, הם נגמרים. צרחתי וצרחתי. אורחת שהייתה בבית עלתה במדרגות ושאלה למה אני צורח. אמרתי לה: "כי פתאום הבנתי שהמוות הוא הסוף, ואני לא רוצה למות." היא אמרה: "טוב, עכשיו אתה רואה את זה, אבל כשאתה תהיה מבוגר, זה כבר לא יטריד אותך. תתרגל לזה, וזה לא יפריע לך יותר." הפסקתי לבכות ושאלתי: "באמת?" ואז התחלתי לבכות שוב ואמרתי: "אני לא רוצה להיות מבוגר. אני לא רוצה להיות מבוגר." במקום לומר "אני לא רוצה למות", זה הפך ל"אני לא רוצה להיות מבוגר". היה לי קשה יותר עם הרעיון של להיות מבוגר, לחיות לפי כללי החברה, האורתודוקסיה וכל זה – רק כדי לא לחשוב על הדברים האמיתיים, כמו המוות. זה הפחיד אותי יותר מהמוות עצמו!
נעבור לשנת 1967, כשהייתי בן 21. קבוצה של חמישה מאיתנו מאוקספורד, כולל החברה שלי באותה תקופה, יצאנו לטרמפים במטרה להגיע להודו. יצאנו מלונדון, תפסנו טרמפים, חצינו את הים בספינה, עלינו על רכבת לאיסטנבול ומשם המשכנו בטרמפים. אמנם לא הגענו להודו, אבל הגענו עד לאהור שבפקיסטן – זו הייתה הרפתקה מדהימה, מדהימה.
בדרך עצרנו בתחנת גבול קטנה ושוממת בין טורקיה לאיראן. שומר גבול מנומנם, שבקושי עברו שם אנשים, שוחח איתי ועם החברה שלי חצי לילה. לא יכולנו לנסוע יחד, כיוון שחמישתנו בדרך כלל לא יכולנו לנסוע באותו רכב, אז נפגשנו בנקודות שונות לאורך הדרך. שאלתי את השומר אם הוא משחק שחמט, והוא אמר שכן, בשמחה. אמרתי: "בוא נשחק." הצעתי שאם אני מנצח, הוא יסדר לנו טרמפ טוב... ניצחתי, ואחרי כמה שעות הגיעה מכונית פורשה, נהוגה בידי מישהו שנראה כמו פלייבוי צרפתי. השומר הבחין שיש לנהג אקדח בתיק ואמר לו: "אתה לא יכול לעבור, אין לך רישיון לנשק." הצרפתי ענה: "יש לי, הנה הרישיון," והראה לו רישיון צרפתי. השומר אמר: "זה לא אומר לי כלום, זה בצרפתית." ואז הוסיף: "תשמע, אני אתן לך לעבור, אבל אתה לוקח את האנשים האלה איתך לטהראן."