פרק 4 – להשתחרר מהאורתודוקסיה

כשהתבגרתי והגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי להתחבר עם חברים לא-יהודים ולמדתי בבית ספר לא-יהודי, מה שעזר לי לצאת מהקליפה שלי ולהכיר אנשים חדשים. בכל יום שיחקנו שחמט דמיוני ברכבת לבית הספר – בלי לוח – והצלחנו להגיע ל-9 או 10 מהלכים לפני שהתבלבלנו. מצאתי את עצמי מוקף באנשים מהורהרים יותר, מה שהוביל לניתוק מהדת ולחוויות חדשות ומרגשות, כולל היכרות עם בנות וגילוי נקודות מבט שונות.
הרגשתי שאני קצת כמו תיאוריה – שקוף במידה מסוימת – וזה משתלב עם המסע הרוחני שלי כיום. התחושה של חוסר ודאות באה לידי ביטוי בדיבור ובתקשורת, אבל לא הייתה מלווה בחוסר ביטחון. גדלתי בבית אוהב, מה שנתן לי תחושת ביטחון בסיסית, והאהבה שלי לטבע חיזקה את זה. ביליתי את כל זמני בגינה, גם אם זו הייתה רק גינה קטנה – שוכב על הדשא עם האף בתוך האדמה, מקשיב שעות לשחרורים. למרות שלפעמים הרגשתי מנותק מעצמי, לא הרגשתי חוסר ביטחון – כי הילדות שלי הייתה בטוחה ומזינה.
מאוחר יותר, בתקופת הלימודים האקדמיים ובימי ההיפים שלי בלונדון, נשאבתי עמוק לחיי העיר ושכחתי לגמרי מהטבע. בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, חיי העיר התחילו להרוס אותי – עם הרגלים הרסניים של עישון כבד, שתייה וחיים פרועים, בלי לדאוג לבריאות. אז הבנתי שאני זקוק שוב לטבע, ונזכרתי בילדותי כמקום של בריאות ורווחה נפשית – והתחלתי לחפש דרכים לצאת מלונדון.
היו לי הרבה בעיות תקשורת עם אבי, שהיה אדם טוב ואורתודוקסי. שני הוריי, כפליטים, ניסו מאוד להשתלב בחברה וללמוד את כללי ההתנהגות. אמי תמיד אמרה: "כי ככה עושים." הם היו מותנים לפעול לפי נורמות, בגלל הרקע שלהם כפליטים. אני, לעומת זאת, שאלתי שאלות על הנורמות האלה ולא הצלחתי להסביר את עצמי לאבי. הוא דרש ממני ללכת לבית הכנסת, לחבוש כיפה או ללבוש בגדים מסוימים – אבל לא הצלחתי להסביר למה זה לא מתאים לי, וזה פגע בקשר ובתקשורת בינינו.
בגיל ההתבגרות המוקדם הרגשתי מבודד, והיה לי קשה למצוא חברים, אבל הילדות שלי הייתה בדרך כלל שמחה. נהניתי לשחק לבד בגינה, לצפות בציפורים ובפרפרים. אבי, שהיה גבאי בבית הכנסת, ציפה ממני לקיים את המנהגים האורתודוקסיים. בגיל 14 או 15 הבנתי שזה לא בשבילי. הבנתי שהאורתודוקסיה עוסקת בשליטה ובפחד מהלא נודע – וראיתי בה מגן מפני אי-הוודאות של החיים, שאותי דווקא ריגשה.
כבר כילד הרגשתי מודעות לבורות של המבוגרים – לא רציתי להיות מבוגר, כי ראיתי מבוגרים עושים דברים כל כך טיפשיים. בתקופת ההיפים הייתי מודע מאוד לבורות הזו.
לעיתים קרובות הרגשתי זר חברתי, במיוחד בבית הספר. לא היו לי הרבה חברים – הילדים האחרים דיברו כל הזמן על קבוצות כדורגל ודברים שלא התחברתי אליהם. זה לא היה חוסר ביטחון עמוק, אלא תחושת זרות – שלא זרמתי בטבעיות עם אחרים. זה גרם לי להרגיש בודד ומבודד לעיתים, אם כי מצאתי כמה אנשים שכן התחברתי אליהם. לא השתתפתי בספורט או בפעילויות קבוצתיות, ולא הייתי מנהיג. עם זאת, המורים סמכו עליי כילד שקט ואחראי, ונתנו לי תפקידים ומעמד בבית הספר. למרות תחושת הזרות, התקופה בבית הספר הייתה בדרך כלל שמחה עבורי. אהבתי ללמוד, ופיתחתי תחביבים כמו צילום – במיוחד של טבע ופרטים עדינים בו.
מאוחר יותר, במהלך הדוקטורט שלי במכון הלאומי למחקר רפואי בלונדון, ביליתי לילות לבד עם מיקרוסקופים חזקים, מצלם גבישים וחיידקים כאמנות. גם לימדתי יוגה למדענים – הם חשבו שאני אקסצנטרי. אנגליה הייתה מקום טוב לאקסצנטריים, והמסע הלימודי שלי הוביל אותי לאוניברסיטת אוקספורד. שם עמדתי בפני דילמה – האם לבחור באמנות או במדע – ובסוף בחרתי במדע, מתוך אהבה לטבע. למדתי ביוכימיה, אבל גם פגשתי היפים מוקדמים ואנשים בעלי חשיבה אלטרנטיבית – זו הייתה תקופה יצירתית ומלאת חקירה.
היינו דור שאחרי המלחמה, מלא ביצירתיות, ומצאתי את עצמי בין אנשים שדחפו גבולות. למרות שהייתי תלמיד טוב, חייתי על הקצה – בין החברה לבין השוליים. הגבול הזה בין סדר לכאוס היה המקום הכי יצירתי עבורי, והוא הזין את היצירתיות שלי. באוקספורד הייתי נשאר ער כל הלילה עם האנשים המשוגעים האלה, לעיתים קרובות היינו הולכים יחד למסעדה הודית בשם "יריחו", שהייתה נשארת פתוחה במיוחד בשבילנו – אפילו הטבחים היו חלק מהחבורה. אימצנו דרך אלטרנטיבית לראות את המציאות, תוך כדי לימודים – מקריבים שינה למען החקירה.